המלחמה...איזה מילה כבדה אה? כשהיא באה אין לדעת למה לצפות,
איך היא תיגמר מי ינצח? איך ינצח? כמה ימותו? כמה יחייו? כמה
יפצעו ריגשית ,כמה פיזית? כמה בתים יהרסו? כמה פעמים אנשים
בצפון ירדו למקלטים? כמה משפחות יהרסו אבות לא יחזורו..שזה
בעצם דיי קשור לעניין המוות..אבל זה שבן אדם מת במלחמה אולי
הופך אותו לגיבור?..כולם חושבים וואי מסכן הוא מת ואחרי שניה
חוזרים לחיים הרגילים שלהם..אבל משפחות מתפרקות מזה , הורים
שקוברים את הילדים שלהם. נו באמת באיזה מציאות אנחנו חיים.
"בעם הנבחר" שלא תבינו אותי לא נכון אני לא מפקפקת בזה שיש
אלוהים או בזה שהוא בחר אותנו מכל העמים.. אבל המציאות הזאת
הורסת אותי...  
אותי המלחמה תפסה כמה חודשים לפני השחרור בחיל האויר בטייסת
הכי כייפית שיש עלי אדמות. אומנם לא יצאתי הביתה כמה שבועות
טובים אבל זה כ`כ מתגמד לעומת 6 בבוקר.
מה זה 6 בבוקר? אני הייתי צוות לילה במלחמה מ8  בערב עד 8
בבוקר. נחשב לשעות "הכי טובות" כי לא מזיעים ולא מסריחים.
הייתי יושבת בבוקר למבזק חדשות הראשון ותמיד בראש שלי עברה
המחשבה הכי מזעזעת בעולם."נו כמה מתו בלילה" כמה ילדים לא
יחזרו למשפחות שלהם לחברות שלהם. איכס זה היה הורג אותי. שלחנו
מטוסים, כ`כ הרבה מטוסים לגיחות מבצעיות ותמיד שהם היו חוזרים
בלי הפצצות הייתי כ`כ גאה.. ואז הייתי חושבת עם כל הפצצות עם
כל המפלצתיות הזאת של הf16 לא יכלו הטייסים הטובים שלנו לשמור
על הילדים האלה ?על ההורים ההאלה? כעס?אולי, הבנה? יש,
צער?המון ! המחשבות היו לוקחות אותי עד אין סוף ברגעים הקטנים
האלה של הקצת זמן שהיה לי לנוח בלילות האלה של המלחמה אפילו לא
היה אכפת לי שלא ראיתי את אמא שלי כמעט חודשיים אפילו לא היה
אכפת לי שישנתי בחדר מול המסלול טיסה.
אוי המחשבות האלו הייתי חושבת על החטופים מה איתם? איך הם?
מתים? מקווה כ`כ שהם חיים, ולא סובלים!
על החיילים שעשו הכל כדי להחזיר את החברים המתים שלהם לקבורה
הוגנת כאן בארץ. הייתי מתה מדאגה לאנשים שאני בכלל לא מכירה...

ואז.. ממש בבוקר הכי לא צפוי שיש בדיוק שניה לפני שנרדמתי
קיבלתי את הידיעה שבאמת שברה אותי.. טל ידיד שלי.. זה שב 12
בלילה של היומהולדת שלי דחה הכל רק כדי להגיד לי את המזל טוב
הזה.. אז טל הזה הוא נפטר. נהרג. מת! במלחמה הזאת. הוא היה
בס"טיל שנפגע מהטיל. שמענו על זה בלילה אבל מאיפה לי היה לדעת
או בכלל לחשוב הוא היה מחיל האויר. תאמת לא האמנתי ואז בפלא
שלי נכנסתי לאינטרנט. העלו אפילו לשם תמונה שלו בים שהוא כ`כ
אהב. הוא כ`כ אהב לגלוש. היה כתוב שם טל אמגר! הייתי בהלם
רעדתי כ`כ. זה הרג אותי, לא נרדמתי לא דיברתי. ללוויה לא הלכתי
זה שלא שחררו אותי היה תירוץ מצוין לא ללכת. רציתי להדחיק לא
להאמין ידעתי שאם אני אהיה שם ואראה איך הוא נקבר ואת ההורים
שלו שבורים. ידעתי שאת המלחמה הזאת את "מלחמת לבנון השניה" לא
הייתי שורדת! אז בקשר לטל, אם חשבתי שמי שנהרג במהלך המלחמה
אולי גיבור?
עכשיו אני יודעת בטוח שהם גיבורים... כי טל  הוא כזה גיבור
ואולי זה הכי לא רך בעולם לומר שאני גאה בו? לא במקום? אבל
בשבילי זה הכי במקום, אני גאה בו הוא עשה את מה שהוא אהב הוא
נלחם ועוד בים למרות שהוא היה חיל האויר... אז טח... מתגעגעת
ואז בלי טל המשכתי את המלחמה הזאת עם סירנות ממטוסים מוקפצים
כל מיני "צ`ופרים" שנתנו לנו.. הופעות נתנו לחיל האויר הדת`ק
שלנו קיבל מערכת קולנוע ביתית. ומה קיבלו הקרביים? כלום! לא
אוכל אפילו לא ציוד להלחם. לא אומרת לא שהמלחמה היא בזיון חס
וחלילה אני חושבת שמהצד שלי חיל האויר נלחם יפה מאוד. הרס אותם
את הערבים האלה. חיל הרגליים גם אין מה לומר אני כ`כ גאה בהם
בכל אחד מהם. אז זהו לקראת הסוף של זה התחלתי לאבד קצת את
המחשבות מה אני יודעת זה שמלחמת לבנון השניה השאירה הרבה צלקות
אצל כ`כ הרבה אנשים. מכאן ממני. אני כבר אזרחית אני כבר לא
בצבא. אבל אני אוהבת את כל אחד מהחיילים מהחייל הכי קרבי לטייס
הכי חתיך ולזה שהוא מש`ק קורסים בקריה. וזה שסתם מפעיל את
הממטרות.
לכל החללים של המלחמה הזו תנוחו על משכבכם בשלום אבל גיבוריים
בחיים לא נשכח אתכם... לפצועים תמשיכו להלחם החיים שלכם זה הכי
חשוב... למשפחות תחזיקו מעמד הבנים שלכם תותחים.
ואל תאבדו את עצמכם תמיד תחשבו שיש לכם את הכי מזל שבעולם.
"רציתי לשיר לך לומר לך שלום"
(אחד השירים שממש השפיעו עלי במלחמה.. לזכר תום פרקש..)...
תהיו חזקים אוהבת וגאה... שוב... שני.