היא נשמה עמוקות ועצמה את עיניה. עפעפיה חנקו מה שהיה נדמה לה
כתחילתה של עוד דמעה. ברקע, היא יכולה הייתה לשמוע את קול המים
הזורמים במקלחת ואז את החריקה הדמומה של הזרם שנקטע בגסות,
כשהברז נסגר בחופזה שמאיימת לעקור את הידית ממקומה. היא פקחה
את עיניה.

היא מיד הרגישה כאילו לא באמת פקחה את עיניה, כאילו התעוררה אל
תוך חלום; מולה ראתה את חדר השינה המואר באור הנעים של מנורת
הקיר, וצבוע בצבעי השקיעה שהעמיקה אט-אט בחוץ. ערב שבת. היא
השפילה מבט לערימת הבגדים הנקייה ומסודרת שנחה בקצה המיטה;
חולצת השבת הלבנה והמכופתרת, מכנסי השבת הקצרים שהיו כבר מעט
קטנים עליו (לא הגיעו אפילו עד קו הברך), אך היא תמיד חשבה
שהוא נראה בהן חגיגי ויפה כל כך.
היא הרימה בחזרה את מבטה לקול צעדיו ומיד הוא הופיע במשקוף,
ונשען עליו בחיוך הקורן שלו. עיניו היו עייפות מעט, אבל חמות
ואוהבות כתמיד כשהביט בה. שערו, שהיה רק טיפה ארוך יותר מהתקן
הצבאי כמו סוג של התרסה, היה עדיין לח ומבריק מהמקלחת, ופרוע
וחסר - צורה מהניגוב חסר -הרחמים שודאי בא בעקבותיה. הוא היה
לבוש בחולצת טי-שירט לבנה, ובג'ינס בצבע כחול שכבר נשחק מעט.
היא נדה בראשה אליו, גיחכה קצת ולבסוף דיברה אליו:
"כל ערב שישי אותו הדבר. כבר שנתיים וחצי..." הייתה לה נטייה
ברורה להזכיר את פרק הזמן הזה. היא הייתה בטוחה שגם הוא שם לב
לכך. "אני מגהצת לך בגדי שבת יפים כאלה, ואתה הולך עם הג'ינס
והטי-שירט האלה, כמו ל..." היא השתהתה לרגע, היא חשה מין מחנק
בגרונה. "כמו ליום-זיכרון..." היא נשמה שוב, מיצמצה בעיניה
והחזירה שוב את קולה לטון הצלול בו נהגה לדבר. "את הסנדלים אני
כבר לא מכינה לך אפילו, הולך לי יחף זה... פיתחת לעצמך כל מיני
הרגלים מגונים!" היא מיהרה לחייך אליו, מבהירה לו כי אינה באמת
כועסת עליו.
הוא צחק חרישית, ואז ענה לה בקולו השקט והמלטף. בשנתיים וחצי
האחרונות היא פיתחה את היכולת לייחד את הקול הזה מכל הקולות
והרחשים שסבבו אותה, כאילו אוזניה נתונות רק לו:
"אני חושב ששנינו יודעים שהרגליים שלי כבר עברו מסעות ארוכים
יותר מכאן ועד חדר-האוכל, וודאי שמשטחים קשים הרבה יותר
מהדשאים של הקיבוץ."
"מדשאות..." היא מיהרה לתקן אותו. הוא, מצידו, המשיך לדבר
כאילו לא הופרע כלל.
"בכלל, מדברים על הרגלים מגונים," הוא החווה בראשו לקצה המרוחק
של המיטה, שם שכבו המדים שלו, גם כן מקופלים באותה ערימה
מופתית כמו בגדי השבת. אלה כבר היו חיוורים, בצבע ירוק-דהוי,
כמעט צהבהב, ודקיקים כנייר. "את חייבת להפסיק לכבס אותם כל כך
הרבה." את המשפט האחרון אמר בנימה קלה של הטפת מוסר.
היא נאנחה, גבה התכופף מעט והיא השפילה את מבטה לרצפה. המילים
האלה לחצו על נקודות שרק הוא ידע להגיע אליהן בנפשה. היא עצמה
שוב את עיניה, מחניקה דמעה נוספת ובלעה רוק מריר שהציף את
לשונה. אז הרגישה איך זרועותיו החזקות והחמות עוטפות אותה
בחיבוק.
"אני מצטער... פשוט... כבר שנתיים וחצי, את יודעת?" הנימה
המטיפה התחלפה באחת של עצב מסויים, כזה שלומדים להשלים איתו
ועם קיומו ככל שהזמן עובר. "אני כבר אפילו לא הולך איתם. לא
צריך לכבס אותם ככה כל שבוע.".
היא הרגישה איך הוא מנשק את ראשה. תמיד הוא ידע איך להרגיע
אותה. היא גיששה אחר ידו בעיניים עצומות, אך בטרם הצליחה לאחוז
בה כבר הרגישה את הזרועות נפרדות מגופה. היא פקחה את עיניה
והוא התנשא מעליה, מחייך. משהו בה היה מאושר, באיזה שהוא מקום,
למצוא שהוא עדיין כאן.

היא צפתה בו הולך לחדר שלו. היא נשארה לשבת על המיטה, ובמהרה
שמעה את הצלילים שהתרגלה לשמוע בכל ערב שישי, לפני שהלכו לחדר
האוכל; היא שמעה את הפריטה הקלה שלו, על הגיטרה שלו שכבר יצאה
לחלוטין מכיוון ופלטה צלילים כאובים ומעוותים מעט, מה שהפך את
המנגינה הקבועה שניגן למשעשעת מעט, אם כי יפה, לדעתה. אבל מה
היא כבר מבינה במוזיקה, חשבה.
היא נשענה על משקוף חדרו וראתה אותו יושב על המיטה עם הגיטרה
השחורה והמבריקה שקנה בכל חסכונותיו מהעבודה בשדות. הוא שר
בקול שהיה דומה מאוד לקול בו דיבר, חרישי וצלול. היא תמיד חשבה
שמעט פחד מהקול של עצמו, ושיכול היה, בקלות, להיות זמר.
"אדם חוזר, וקציר יומו צנוע הוא ודל..." הוא שר את השיר המוכר.

היא עצמה את עיניה בתענוג, מעוותת את תווי פניה קמעה בכל פעם
שמיתר לא מכוון צרם באוזניה. היא צחקה אליו. "מתי כבר תכוון את
הגיטרה הזו? לא כיוונת אותה כבר"
"שנתיים וחצי." הוא השלים אותה, מפסיק באיטיות את נגינתו. נדמה
היה לה כי אינו מכבד לחלוטין את ההפרעה, שכן תלה בה מבט שהיה
בו מן ההאשמה.
"למה לא הלכת ללהקה צבאית? אתה שר כל כך יפה..." היא מיהרה
לנסות ולרכך אותו.
"כי ידעתי שאני יכול לעשות הרבה יותר, כי רציתי להיות בחזית...
לשמור על המדינה, לשמור עלייך" הוא הסביר לה את ההסבר, שממש
כמו השיר, גם הוא היה מוכר לה לפרטיו.
"ומה עם לשמור על עצמך...?" היא שאלה אותו, ומיד ליבה נצבט
בה.

בחדר האוכל היא התיישבה בקצהו של אחד השולחנות הארוכים. השעה
כבר הייתה מאוחרת מאוד, והאולם הגדול היה ריק למחצה. היא הרימה
את מבטה מהמגש שהיה מונח לפניה והוא כבר ישב מולה, מחייך את
אותו חיוך קורן. היא שלחה מבט קצר לחלל הריק שמולו על מפת
השבת, ועיקמה מעט את אפה באומרה אליו:
"מה קורה איתך? אתה לא אוכל שום דבר". קולות המשפחות היושבות
לצד השולחנות הידהדו מקיר אל קיר ומילאו את חדר האוכל, אך
אוזניה שוב היו נתונות רק לקולו החרישי, שאלמלא תכונה זו שלה
להקשיב רק לו, ודאי היה נבלע בין בליל הרעשים והרחשים שמילא את
האוויר, מקולות האנשים המתדיינים בלהט מעל ארוחת שישי ועד
מכונת הכלים שעמלה במרץ על שטיפת כלי האוכל המלוכלכים, משלחת
קיטור לכל עבר.
"גם בשבוע שעבר לא אכלתי כלום, ובשבוע שלפניו, ובזה שלפניו..."
הטון בו השתמש לא היה מבודח או מרגיע. היה בו משהו עצוב, מעט
מאוכזב וכמעט מנחם. כאילו התאמץ להסביר לה אמת קשה. היא הניחה
את הסכין והמזלג בחזרה במגש והביטה בו במין חוסר-אונים, כאילו
ביקשה לענות לו אך ידעה כי דבריו היו חזקים מכל תשובה שתיתן.
היא שוב נדה בראשה, כאילו מבקשת להתנער ממשהו. עיניה השותקות
עקבו אחריו כשקם מהכסא ועמד לצדה, כרע מעט והניח את ידו על
ידה.
"אני יוצא קצת, טוב?" אור הניאון החיוור השתקף באישוניו
שהפצירו בה להיענות לו.
היא מצידה משכה בכתפיה, נדה שוב בראשה, החזירה לאישוניו מבט,
שמיד צלל מטה עד שהביטה בחיקה שלה. "זה לא הוגן, אתה יודע?"
היא ענתה חלושות, לרגע כמו התנתקה ממה שאמר לה "אני זוכה לבלות
איתך... כל כך מעט...".
"היי," היא שמעה איך נימתו מתחלפת שוב לנימה המרגיעה, המנחמת
הזו שכל כך אפיינה אותו, שכל כך ידעה לגעת בנימי נשמתה. "לפחות
עכשיו את רואה אותי כל שבוע. זוכרת איך פעם היינו צוחקים שאני
חוזר רק כשיש ירח מלא?".
היא חייכה חיוך קלוש, וגיחכה קצת. כאילו הרגיש את המתחולל
בתוכה, אמר אליה:
"אולי תצטרפי אליי מאוחר יותר?" הבעתו הייתה חמה ובהירה,
מזמינה. "תבואי..." בין המילה הזו להמשך המשפט, היה נדמה לה כי
זמן-נצח חולף "לבקר אותי?".
היא הרגישה כאילו את המילים האחרונות אוזניה ייחדו והדגישו,
ואלה הידהדו בראשה. "איפה? אני לא יודעת בכלל לאן אתה הולך..."
היא ידעה שהיא מתרצת. היא חשה שגם הוא יודע.
"את תדעי איפה למצוא אותי" הוא ענה לה בביטחון, כאילו מבהיר לה
את המובן מאליו. שוב הייתה נימה של הטפת-מוסר בקולו, נימה שהיא
התקשתה לסבול אך קיבלה בהבנה מסויימת. אולי הייתה חייבת לקבל
אותה. אז, לפני ששמה לב, הוא כבר הלך.

היא נשאה את עיניה לשמיים כשיצאה את דלת הבית. חצי הירח של
תחילת החודש כבר נדד לחצי השני של השמיים. היא נשמה את האוויר
הנקי עמוקות, ומילאה בו את ריאותיה לפני שהרימה את רגלה בצעד
מהוסס, והחלה לפסוע לאיטה בשבילים המרוצפים של הקיבוץ. היא
עברה בין הבתים והמדשאות, בין שיחי הבוגונביליה שהיה תמיד נדמה
לה שפורחים ללא הפסקה כל השנה. מרחוק שמעה קולות עמומים של
משפחות יושבות בחוץ באוויר הקריר, של נערים בדשא שיושבים ושרים
עם גיטרה. היא לא הייתה רגילה לאווירה הזו, לקולות האלה.
בנוסף, כך חשבה, גם לא היה לה כלל מושג לאן היא הולכת. ובכל
זאת, רגליה נשאו אותה בשביל שהיה ידוע לה, רק שפחדה להודות
בכך.

הצד הצפוני של הקיבוץ היה הרבה פחות מטופח מזה הדרומי. הוא היה
כמעט ריק ממדשאות ובתים, ורובו ככולו היה חול וסלעים, שעליהם
פוזרו בתפזורת חבילות גדולות של חציר לפרות שברפת. היא חצתה את
החולות עד שרגליה נגעו בשלפי דשא ארוכים. ליבה החסיר בה פעימה
לרגע.
היא הרימה את עיניה וראתה אותו, מחכה לה, כמעט זוהר באורו
הכסוף של הירח של תחילת החודש. היא ניגשה אליו וכרעה על ברכיה.
הדשא ליטף את רגליה והיא זכרה עכשיו. היא זכרה איך לפני שנתיים
וחצי כל עלה של דשא דקר וכאב כמו סכין חדה שננעצה בה, וכעת היה
כל עלה ועלה כחבר קרוב המקבל אותה בברכה. דמעותיה זלגו על השיש
הקר כשחיבקה אותו נואשות. היא זכרה איך לפני שנתיים וחצי היה
השיש חם עדיין, כמו פצע פתוח, כזה שנפער בתוכה ועדיין מסרב
להגליד.
אז, לרגע, היה נדמה לה שיכולה הייתה להרגיש אותו מלטף אותה
שוב.
ואולי זו הייתה רק הרוח.

30.9.09