30-9-2009 יום ד' בערב.

אתמול בערב התקשרה גיסתי, להלן אשתו של אחי, ושאלה מה מעשיי
מחר, כלומר היום. בעצם היא שאלה מה אני עושה הערב ולאחר שמסרתי
לה הא-ודא היא בקשה אם אוכל להגיע לשמור על בנותיהם בערב וזאת
לאחר שציינה כי יש להם כרטיסים להצגה. המחשבה הראשונה שעלתה
בראשי שהיא זו שהציעה לצאת להצגה. אחי מקסימום יציע לנסוע לחבר
שלו ש' שגר כמספר פסיעות מדירתם. מפה לשם הגיעה השעה ובדיוק
בשעה שבקשה הקשתי על דלת דירתם. הזזת ידית מהצד השני ואני
נכנסת  פנימה. וכאילו לא היו דברים מעולם. אחי רק נכנס עם איזה
ספר לשירותים, גיסתי מחליפה בגדים לקטנה ואני מחפשת את עצמי
בין כל הצעצועים הזרועים על מרצפות הבית.

עד שאחי נאות להתקלח ולזרוק על עצמו איזו חולצה, כי זה "כולה"
הצגה בקאמרי, קבלתי מכת קור קטנה מהמקרר. היה שם בעיקר אור
וכמה דברים שהיו פעם אכילים. העיקר שקקאו יש. וחלב. כבר הזכרתי
שבאתי לשמור על אחייניות שלי?

והנה ההורים הלא ממש מצוחצחים, אבל מי מסתכל, יצאו חרש לדרכם.
אין לדעת מתי תיהיה הפעם הבאה שיצאו ללא ליווי אישי וצמוד. אז
קצת "הופ" וקצת טרללה והגדולה נרדמה ולאחר מספר דקות, כנראה
משעמום, גם הקטנה. שקט. איייי איזה שקט. מה שההורים שלהן עכשיו
מפסידים...

כן, זהו השקט ה-שקט. כי כל נחירה קטנה מקפיצה אותי ממקומי.
ואם בכיון פצפון התגנב מאיזה חלום אז קצת ללטף כי זה מרגיע.
אמא שלי אומרת שאני אהיה אמא שתדאג שהכל יהיה טיפ טופ ולא
סנטימטר הצידה. ואיך בכלל הגעתי לזה, אני פה על תקן השומרת.
"לפתוח תיק בבקשה" "יש לך נשק?" "שירותים זה ישר שמאלה
ושמאלה"(נכון שדמיינתם קול של רוסי).

והנה כבר יותר מרבע שעה שאני כותבת וכותבת בשצף קצף וזה אפילו
יותר נחמד מלכתוב יומן על דף. זה פחות נוח אבל את השלוש שעות
צריך להעביר. לצפות במשחק כדורגל זה משעמם יותר מהאוכל שיש פה,
לחזור על הסודוקו מהבוקר כבר לא מרתק, וגם המיילים המייגעים
שכבר נמאס לשלוח אותם ללפחות 7 אנשים, כי אני עדיין ממתינה
לשיחת הטלפון , לכסף שיגיע ממקור בלתי צפוי ולעוד הפתעות
מרגשות אחרות.
נראה לי שפשוט אקפל את עצמי בתוך הספה ואנסה קצת להרדם, לפחות
עד הבכי הבא.