רימון ונחום נישאו לפני שלוש שנים ועדיין לא הצליחו להביא ילד
לעולם. לא שלא ניסו, הרופא המקומי שלח אותם לכול הבדיקות
האפשריות, המרפאה סיפקה להם תרופות מתרופות שונות ושום דבר לא
עזר. משהו בהרכב ההורמונלי של בני הזוג שיבש את היוצרות וכל
היריון נגמר תוך זמן קצר בהפלה כואבת. מסביבם המו בתיהם של
שכניהם מילדים, נושא שיחותיהם נסוב בדרך כלל סביב גידול הילדים
ורימון ונחום הרגישו את עצמם מחוץ לתמונה, מחוץ לזרם החיים
הפועם של המקום. המתח בין בני הזוג הלך והתעבה, כל אחד מהם תלה
בינו לבין עצמו את האחריות לאסון שפוקד אותם בבן זוגו, מדי פעם
היו פורצות ביניהם מריבות קולניות שבסופן היה נחום נוטל את
כובעו ועוזב את הבית למשך שעות ארוכות. לילה אחד, היה זה ליל
חורף חשוך, במהלך שבוע עונתה של רימון, קירבה רימון את גופה אל
זה של בעלה, השניים התלהטו וכמו אז,  בראשית דרכם המשותפת,
נפגשו בסערה גדולה. לאחר שנרגעו בישר נחום לרימון שהוא החליט
לנסוע לטיול בחוץ לארץ, לבדו, כדי לחשוב וכדי להירגע. רימון
שתקה שתיקה עמוקה, אולי של צער ואולי של הקלה ולאחר דקות אחדות
אמרה כאילו לעצמה שזה רעיון טוב, כי גם לה נחוצה תקופה של
התרחקות בה תוכל להרהר בעתיד המשותף של שניהם. נחום נסע לטיול
בדרום אמריקה, מדי פעם היה שולח לאשתו גלויות בהן תיאר את
החוויות העוברות עליו והיא קראה, תייקה, וציפתה להיווכח  האם
הפעם זרעו של נחום נקלט ברחמה והיא אמורה לצפות לילד,
חלף חודש, כל הסימנים הפיזיולוגיים העידו שגם הפעם נכשל
ניסיונם המשותף להביא ילד משותף לעולם ורימון החליטה לעשות
מעשה.
במהלך ארוחת הערב החגיגית של יום שישי, החלה לשלוח עיניים
מזמינות לעברו של עוזי, גבר חסון שזה עתה השתחרר מהצבא, הצעיר
ממנה בשנים אחדות. להפתעתה נענו מבטיה בסימנים מעודדים של
היענות להצעותיה המרומזות וחיש מהר עבר עוזי לשבת על ידה. תוך
שהוא משוחח עם שכניה לשולחן, גיששה ידו מתחת למפה שעיטרה את
שולחן ליל שישי, מצאה את רגלה של רימון וזאת חייכה אליו חיוך
של הסכמה, של היענות.
בשעות הערב המאוחרות שמעה רימון דפיקה קלה על דלת ביתה. היא
פתחה את הדלת ולפניה עמד עוזי, חצי גופו העליון חשוף ורק
מכנסיים קצרים לגופו.
רימון הזמינה את עוזי להיכנס לביתה, והציעה לו כוס תה עם
עוגיות שאפתה בעצמה יום קודם לכן. השניים שוחחו על נושאים
קיבוציים שונים, שיחה מקוטעת שמטרתה למשוך את הזמן ולהקל על
המבוכה שאחזה בשניהם. לקראת שעת חצות כאילו באקראי, נפתח החלוק
בו הייתה לבושה רימון ופלג גופה העליון נחשף במלוא הדרו. גוף
מעוצב, שדיים זקופים, ומעליהם צוואר המסתיים בפנים גלויים
שנראו בעיני עוזי יפים להפליא. היא קמה, הובילה את שותפה לשיחה
אל חדר השינה, החליקה את החלוק מגופה ונשארה עירומה במלוא הדרו
של גופה. עוזי גישש עד שמצא את מתג החשמל וחושך גמור עטף את
החדר. עוזי פשט מעליו את בגדיו, ותוך דקות אחדות, מבלי שהשניים
בזבזו זמן על משחקים מקדימים היה עוזי בתוכה, פורק את מטענו
הגנטי במלוא עוצמתו. אחרי דקות אחדות, לאחר שהתאושש מעוצמת
החוויה המשותפת, קם , לבש את בגדיו, נשק נשיקה מרופרפת לרימון,
הפטיר כאילו לעצמו שזה היה בינינו ובינינו בלבד, ועזב את
החדר.
חודש מאוחר יותר חזר נחום מטיולו בדרום אמריקה ורימון גילתה
שהיא בהיריון. נחום התמלא בשמחה גדולה, עטף את רימון באהבה
גדולה, לא נשאר זכר מכל הסכסוכים שהיו ביניהם טרם נסיעתו
לטיול, והם ציפו ביחד לילד שיוולד להם, בעוד הסוד של רימון
ועוזי נשאר סגור ובידיעת שניהם בלבד.
אחרי תשעה חודשים נולד ילד בריא ושלם ורימון עמדה על כך שיקרא
שמו בישראל עוז. חודשים אחדים לאחר לידתו של עוז פגשה רימון על
המדרכה בדרכה אל בית התינוקות את עוזי כשהוא ממהר למקום כלשהו.
"שלך" אמרה לו רימון והמשיכה לדחוף את העגלה בה ישן שינה מתוקה
עוז הקטן. עוזי לא הגיב, רק הגביר את צעדיו עד שהפכו לצעדי
ריצה מהירה.
במהלך השנים שחלפו  חזרה רימון על תרגיל עוזי עוד שתי פעמים
נוספות. פעם עם רודי שהיה רווק בשנות השלושים המאוחרות לחייו,
תלמיד באולפן לעברית שהתקיים בקיבוצנו, ופעם עם רומן, צעיר
ממוצא רומני, פועל שכיר קשה יום באחד ממפעלי התעשייה באזור
קיבוצנו, אותו פגשה על שפת הים והציעה לו את גופה כמעט מבלי
שרמז לה על רצונו. שלושת התורמים היו זרים לה, כמעט אנונימיים,
עובדה שאפשרה לה לשמור על עוצמת הקשר הרגשי עם בעלה, שותפה
לחיים.  תמיד הקפידה רימון לבצע את המשימה בתאריכים מתאימים
ולאחר שערב קודם לביצוע המשימה קיימה יחסי מין עם בעלה, אותם
הקפידה לקיים גם בלילה שלאחר ששכבה עם המסייעים שפרקו את עצמם
בתוכה. במהלך השנים   נולדו לרימון ולנחום בעזרת השניים  עוד
שני בנים והם גידלו אותם כמשפחה מאוחדת ומאושרת, בדומה ליתר
המשפחות של בני גילם בקיבוץ.
האם נחום יודע? שאלה את עצמה רימון לעיתים קרובות. הוא יודע,
נהגה רימון להשיב לעצמה, אבל אינו רוצה לדעת ולכן אינו יודע
בוודאות. נוח לו וגם לי לחיות בערפל,לקדש את הספק. וטוב שכך.  

לימים עבר עוזי לקיבוץ אחר, התחתן ונולדו לו שתי בנות ובן
והחיים המשיכו לזרום במסלולם הרגיל.
אמא, אמר ערב אחד עוז כאשר הוא פונה אל רימון, אני רוצה להציג
בפנייך את החברה החדשה שלי, אותה אני אוהב אהבה גדולה ומתכוון
לשאת אותה לאישה. שמה סיגל, המשיך עוז את דבריו והיא מקיבוץ
צור הנר. הבהוב של חרדה התנגן בליבה של רימון, הבהוב שמקורו
בידיעה שעוזי התקבל לחברות בקיבוץ זה לפני שנים רבות וחי בו עד
היום. סיגל, צעירה בעלת פנים מצודדות מאוד ישבה לצידו של עוז
ושתקה. אני מאוד שמחה, הפטירה לבסוף רימון ושלחה מבט ארוך לעבר
פניה של סיגל. אבא שלי, עוזי, התנגן לבסוף קולה של סיגל, נולד
בקיבוץ שלכם ויש לו רק מילים טובות לומר על הנעשה בו. ידה של
סיגל נשלחה לעבר גופו המוצק של עוז, ליטפה את כתפיו ושלחה מבט
בוחן לעבר פניה של רימון. אמא, למה את כל כך חיוורת, את מרגישה
לא טוב? שאל עוז בדאגה כאשר פניה של רימון הפכו לבנים כסיד.
אבא שלך, עוזי, יודע על כוונתכם להינשא? שאלה לבסוף רימון את
סיגל וידיה החלו לרעוד רעידה בלתי נשלטת. עדיין לא, השיב עוז
במקומה של סיגל, עדיין לא, אבל אנחנו מתכוונים לבשר את הבשורה
המשמחת לאבא ואמא של סיגל מחר בערב.  
חתונתם של סיגל ועוז התקיימה שנה מאוחר יותר בקיבוצה של הכלה.
זוגות ההורים עמדו משני צידי הזוג המאושר. בשם ההורים בירך
עוזי את הזוג הצעיר היוצא לדרך חדשה ומשותפת. רימון, לבושה
בשמלה מהודרת שלחה חיוך נבוך לעבר קהל החוגגים ובתוכה התנגן
המשפט "סמוי מן העין" שהתחבר באופן מוזר לביטוי המקובל על
עורכי דין "גילוי נאות".  
זמן קצר לאחר שנישאו יצא הזוג הצעיר  לטיול ארוך בדרום אמריקה,
כפי שנוהגים לעשות רבים מבני הקיבוצים בימים אלה.
                                                           
                             5.9.09