[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







א.מ. נוריד
/
כל כולי שלך

הוא הביט בי לרגע ברחמים ובמשך כל הרגע הקטן הזה, רצו לשנינו
אלפי מחשבות בראש-אותן המחשבות בראש.
לרגע אחד העולם השתנה וחזרנו ליום ההוא בתקופה ההיא, ניצבנו
בדיוק באותו המקום, באותה התנוחה-אני שרועה על הרצפה והוא ניצב
רם מעלי. רק שאז היו נסיבות אחרות, אז דם צחקנו. הייתה זו
התקופה שלא עבר יום בלי שלחישות אהבה נשמעו באוזן , ולא כי הם
היינו זוג קיצ'י, אלא כי באמת ובכנות הרגשנו ככה והרגשנו צורך
ללחוש. התפוצצנו מאהבה, אך לפעמים צריך להיזהר במילים.

הוא תמיד אמר שאנחנו אחד. לא שניים, לא זוג, אלא אחד בגוף של
שניים. חבל שלא ידעתי שההמשך למשפט הוא "אז מה אכפת לך, תשאילי
לי."

בהתחלה זה היה בקטנה-מידי פעם פה ושם וברור שהסכמתי כי אהבתי
אותו וגם כשזה התחיל להיות מוזר לא התלוננתי.
"מותק, אני צריך את הידים שלך."
"מה? למה?"
"אני צריך עזרה בכמה דברים, אל תשאלי שאלות.. אפשר?"
בלי היסוסים נתתי לו את הידים שלי.
וככה הסתובבתי בלי ידים, ממציאה שיטות חדשות כדי לחיות בלי
ידים. מסתבר שאנשים חשבו שאם אין ידים, אז גם האוזניים לא
פועלות, אבל הייתה לי הודעה מאד נחרצת לכל האנשים האלו שהרעיון
הכללי שלה היא שלא משנה לנו מה אומרים ושלא ישפטו במקומות שהם
לא יודעים את  כל העובדות.
בהתחלה היו בעיות עם הידים, הוא כל הזמן צעק שהן לא עובדות כמו
שצריך, אז ישר רצתי להגן עליהן, עד שהבנתי שהן טעו. הסברתי להן
את הטעויות שלהן ומאז הן צייטניות.
"שמעי, אני אצטרך גם את הרגלים שלך."
הפעם באמת הייתי מופתעת "את הרגלים? זה קצת יקשה עלי." אמרתי
בהיסוס.
"אני צריך אותן לכמה שליחויות, אל תדאגי זה לטובת שנינו."
"אבל זה ממש יגביל אותי, אני גם צריכה אותן לכמה דברים."
הוא גיחך "איזה כבר דברים יכולים להיות לך, את סתם ילדה קטנה.
תבטחי בי" אמר והרגשתי קצת נעלבת ומושפלת, אבל לא הוספתי דבר.
ידעתי שיהיה לי קשה אחרי כל זה, כי הטכניקה שפיתחתי מקודם בלי
ידים התבססה ברובה על הרגלים כתחליף, אבל עכשיו גם אין לי
רגלים. התרחקתי ממנו בקושי, במטרה לנסות למצוא פתרון ומאחורי
שמעתי אותו אומר "ותדאגי שישארו פתוחות, כן?" יכולתי כמעט
לשמוע אותו קורץ ומשועשע מעצמו.
ערב אחד כשהוא השתמש ברגלי למען המטרות האחרות הוא ביקש ממני
את שדי ובלי אפילו לחכות לתשובה הוא לקח לי אותם.
עם הזמן הרגשתי יותר ויותר מושפלת, יותר ויותר משועבדת, יותר
ויותר חסרת אונים, מצבי הנשפי הדרדר ונראה שהוא לא שם לב לזה.
ביום שהוא ביקש את הכתף שלי שתהיה לו למשענת, כבר נשברתי. לא
יכולתי לחשוב אפילו עד כמה זה חוסר צדק שעוד אחרי הכל הוא לוקח
לי גם את הכתף למשענת, רציתי לצרוח "ומה איתי?!" רציתי לברוח,
אבל לא עשיתי זאת, הרי הוא אוהב אותי, אני אוהבת אותו, אנחנו
אחד.
גם ידעתי שלברוח יהיה קשה, כי כל כולי שלו וכל כולי אצלו. אז
סלחתי לו, כי אחרי הכל ידעתי שהוא יודע מה הוא עושה, שהוא
לעולם לא יפגע בי בכוונה.
מאוחר יותר, גם אם רציתי לצרוח כבר לא יכולתי כי הוא דרש את
הקול שלי שינעים לו את הזמן, למרות שברובו הוא בכלל רצה
שאשתוק. כשדברתי, הוא רצה את המילים שלי, מה שכבר לא היה כל כך
קשה לתת.
מהמילים זה התקדם לפנים, הוא רצה אותן שיסתדרו לו טוב בעיינים
והוא גם רצה את המוח שלי - שיחשוב את המחשבות שלו וכשלא ירצה,
שמוחי לא יחשוב בכלל.
את האף בכלל אין מה להזכיר, בכל מקרה הריחות היחדים שהרחתי היו
שלו.
הרשימה עוד נמשכה; הריאות, הבטן הגרון, העיניים, השפתיים,
הכבד, הקיבה... כל אחד מסיבה אחרת חשובה.

הוא הביט בי לרגע ברחמים ובמשך כל הרגע הקטן הזה, רצו לשנינו
אלפי מחשבות בראש-אותן המחשבות בראש.
לרגע אחד העולם השתנה וחזרנו ליום ההוא בתקופה ההיא, ניצבנו
בדיוק באותו המקום, באותה התנוחה, צחקנו, הוא הרים אותי ונשק
לי ברכות. היום הוא נראה מאיים, מסוכן.

"אני רוצה את הלב שלך."
"אני לא אתן לך את הלב שלי." קראתי בקושי מאיזה מקום.
"את תתני לי, עכשיו."
"לא."
"עכשיו!"
"כבר אין לי לב לתת לך!" ומאחוריו התחילה להיווצר שלולית של
מים, כנראה שם היו מוחזקות הדמעות שלי.
"אז תכיני לי אחד חדש!" צרח.
וכבר לא יכולתי להתנגד, אזלו כוחותי. הכנתי לו אחד חדש
וכשסיימתי נתתי לו את הלב החדש וכבר הרגשתי פחות סתירה עצמית,
הרגשתי שזהו המעשה הנכון.
נשארתי כלום, ובעודי מרחפת לי ככלום ראיתי אותו מחבר את כל
החלקים מחדש, יוצר "אני" אחרת. ואז, אז הרגשתי בכל תא בגופי
שתמיד אני כל כולי שלו.



25.9.09







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מעניין מי הביא
לעולם את כל
הדימויים האלה
מעולם הבניין?
"ראש של בלטה"
"אני בצבע של
הקיר"
"אני חיורת כמו
סיד"
ולמה תמיד
אומרים לי את
כולם..זה בגלל
שאבא שלי קבלן
או כי אני
אשכנזיה?


אשכנזיה שאבא
שלה קבלן תוהה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/6/10 16:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א.מ. נוריד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה