לפעמים אני לא מבינה איך אנשים נותנים חלקים מהלב שלהם למישהו
אחר. מאיפה הם מגדלים חלקים חדשים כדי לתת לעוד אנשים.

אתה הולך בחיים ופוגש אנשים, וככל שאתה מכיר אותם יותר ככה אתה
חולק איתם פיסה גדולה יותר מהלב שלך ולפעמים, כשהם הולכים,
החלק הזה של הלב שלך הולך יחד איתם, כי חצי מהחלק הזה כבר שייך
להם, והוא כבר לא באמת שלך.

ואז לך נשאר פחות.
ואתה פוגש עוד בן אדם ונותן לו עוד חתיכה מהלב שלך בתקווה
שאולי, הפעם, הוא לא ילך.

אנשים יכולים להצמיח לך חלקים חדשים אצלך בלב? מי יכול להצמיח
לי חלקים שאבדו ממזמן?

יש אנשים שהחלק המשותף של הלב לא הולך איתם. הוא נשאר כבוי,
מוחבא במגירה, וכשנפגשים איתם כל מה שצריך הוא להדליק את הזרם
מחדש.
החלק הזה, הוא תופס מקום של חלקים אחרים?

ואם נגיד אתה שומר חלק של הלב כי אתה נורא רוצה לתת אותו
למישהו, אתה משתדל לשמור עליו ולא לתת אותו לאף אחד אחר.
ואז, במקרה הטוב החלק הזה נעשה ישן ומקובע ובצורתו, ואפילו
כשמנסים, הוא לפעמים עובר את תאריך התוקף שלו ולא מצליח לשייך
את עצמו לאף אחד אחר.  
במקרה העוד פחות טוב, הוא פוגש את החלק של האדם השני, והחלק
הזה עושה לו דברים לא נעימים שגורמים לו להיסדק או להשבר,
להצטמק, להתייבש, או להתמוסס לאיטו.

איך מתקנים חלק כזה של הלב?

לפעמים אפשר להציל חלקים של הלב ולעשות להם החייאה. זה רק אם
תופסים את המחלה בזמן ואם כל הזמן שומרים על החלק בעיניים
פקוחות. בעיניים פקוחות, החלק לא תמיד מצליח גם להיות בריא
ושלם כל הזמן וגם להיות גם של מישהו אחר. זה לא עובד ככה.

אז כדי לא לאבד יותר מדי חלקים, אתה שומר עליהם. בעיניים
פקוחות, בקנאה, בקמצנות. אתה מנסה לבדוק מי הבא שינסה לגנוב לך
חלק מהלב. מי הבא שיהיה לא זהיר איתו, ייבש אותו ויזניח אותו.
כי לגדל חלקים חדשים זה לא קל, וזה לא תמיד אפשרי.

לב שבור, לב שלם.