כשצלילים מעבירים בך צמרמורת ומילים מכות בך חזק מאי פעם.
כשהמילים שלהם מכאיבות לך עד זוב דם, עד חוסר חמצן, עד עצמות
שבורות, עד דמעות שלא מפסיקות יותר...
כשאין בך כח להפסיק וכבר לא יודעת איך להמשיך... כשהיד כבר לא
מתרוממת, השפתיים כבר לא רוטטות, כשאת כבר לא נלחמת יותר.
נשכבת בשקט לאט על הריצפה הקרה, ככה שכבר לא יהיה לאן ליפול
יותר ועוצמת עיניים חזק, בתקווה שכשתפתחי אותן הכל יעלם. פתאום
הכל יהיה קל יותר, הצבעים יהיו עזים יותר וכשתפקחי את עינייך
תקחי נשימה עמוקה, כאילו הרגע עלית מתחת לפני המים שהכבידו
עלייך כל כך. זו תהיה הנשימה הכי משחררת שלקחת בחייך, תקרעי
מעליך את החבלים שכבלו את ידייך, רגלייך יהיו קלות יותר ופתאום
תרצי לרוץ. להתרחק ולעולם לא לחזור, לעולם לא לתת להם לשבור
אותך שוב.