אני זוכרת
שהוא היה מגיע
ומדביק את כל קירות הבית
בחיוכו המסופק.
היה לו חיוך נהנה,
כזה שיגרום לכולם
להתאהב בו.
העיניים שלו היו מתכווצות,
והיה בוהק מהן אור כחול.
הבעתו
סיפרה לי אז סודות כמוסים על שלווה.
ממבט חטוף בלחייו
אפשר היה לראות
גומות קטנות,
שוות במידותיהן.
לא עמוקות מאוד,
אבל גורמות לי לשקוע
ולהיעלם אל קטע זמן
שאין בו התחלה או אמצע.
סוף דווקא היה.
והיום,
עם האור של הבוקר
גם שנים אחרי שהוא עזב,
החיוך שלו עדיין מטייל ברחבי הבית.
ואני
עדיין מנסה להרגיל עצמי לשגרה חסרה
מכורח הנסיבות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.