במושב היה רק גן שעשועים אחד. בצד אחד שלו הייתה חורשה סבוכה
ומצידו השני כביש ושכונת מגורים חדשה.היה בו משהו מאוד מיושן,
בגן הזה, הוא היה עשוי כולו מעץ כהה ומתחתיו חול לבן, כמו בים.
אף אחד לא ידע לומר בדיוק מתי בנו אותו, בשבילנו הוא היה שם
תמיד.
-
פרק 1

באותו יום נכנסתי לבית עם נעליים. סגרתי את הדלת בשקט בשביל
שאמא לא תשמע ועליתי מהר לחדר שלי. צנחתי על המיטה מחוייכת וגם
קצת מפוחדת, אף אחד לא צריך לדעת. זה היה הסוד שלנו, ואנחנו
הינו נאמנים לו ולנו כמו שרק ילדים יכולים.

אני זוכרת שכמה ימים קודם לכן ארזתי תיק קטן עם הדברים הכי לא
חיוניים שיש. ארזתי אודם כהה שגנבתי ממגירת התחתונים של אמא,
עיפרון זוהר בחושך וסירופ אנטיביוטיקה בטעם פירות. תכננו
לברוח.
אני כבר דמיינתי אותנו נוסעים רחוק, עולים לקומה האחרונה במגדל
אייפל או קופצים עם קנגרואים באוסטרליה, אבל כשהגענו לגן
השעשועים, המקום הכי לא חדש והכי לא מיוחד, הוא התיישב ואמר
שהגענו, שזה מספיק רחוק. בלעתי את האכזבה בלגימה אחת, האמנתי
לו.

אני חושבת שמאז אותו מקרה לא הניחה לי המחשבה לעזוב את המושב.
מידי שנה ילדים מבית הספר שלי עזבו לשליחויות בחו"ל ואני
קינאתי בהם קנאת מוות. משפחות מהמושב עזבו לעיר, ואני קינאתי
בהם. גם בחברה שלי, מירי, שהייתה צריכה לעזוב לסבתא שלה בקיבוץ
כי אמא שלה נהיתה חולה, קינאתי.
בכל פעם שעברה בי המחשבה הזאת, לברוח, הייתי מדמיינת את עצמי
לבד. לא הכרתי בצורך שלי במשפחה, בהורים, באחותי,אבל אז הייתי
נזכרת ביוני, ונשארת.

אני ויוני קראנו לעצמנו ילדי רחוב, הינו מתכחשים לעובדה שהגענו
ממשפחות חמות ומושלמות ונאחזים חזק במה שלא קיבלנו. כשיוני לא
קיבל את המתנה שהוא רצה לראש השנה הוא הצהיר בפני שהוא עני,
וכשאני לא הייתי מרוצה מהמתנות שקיבלתי ליומולדת אמרתי לו שגם
אני. לא הינו בוכים, לא הינו מרגישים מסכנים, אהבנו את זה.
רצינו להרגיש שאנחנו לבד ואנחנו מסתדרים כי אנחנו חזקים,
שאנחנו ילדי רחוב שלא באמת צריכים בית.

כשאמא ראתה את גרגירי החול על המדרגות היא עלתה לחדר שלי
ונכנסה בלי לדפוק בדלת. היא צעקה ואמרה שאני צריכה לכבד את
החוקים שלה בבית שלה. נורא שמחתי שהיא אמרה שזה הבית שלה, זה
היה מין אישור כזה שאין לי בית. אחר כך היא תפסה אותי חזק
והובילה אותי למקלחת, ואז היא ראתה את השריטה שלי ביד שמאל,
ליוני הייתה אחת כזאת בדיוק ביד ימין.
היא שאלה אותי מה זה ומי עשה לי את זה ואם נפלתי ואם כלב נשך
אותי. היא אמרה שאני לא אחראית ועכשיו אני אצטרך לקבל זריקה
כואבת בטוסיק.

אמרתי לה שזו שבועת דמים.