בשפילד
ארבעים ושלוש
בשדה הפתוח,
תלולית עפר התרוממה.
אחת מול  תאומה.
כמוה גם חומה,
ושמש
מדגדגת,
ראשה
של
אדמה.

אף ורוד באף ורוד נוגע,
גישוש ומישוש .
דבר מה כאן מוכר...
המהום ורחרוח,
עניין
משכבר.
עיוורון צהריים
זמזום חגבי,
שתי חפרפרות
בפטפוט רגבי.
ריח   עשב  בחלוקי בית,
אופן מסתובב,
דרורים על עמוד טלפון.
בעמדה שם הכן
התותחן
למשמר,
וג'יין הקטנטונת :
נאה הוא
הכפר...

"יבואו ימים ו
לאחו נצא עוד הלא בשבת שוב
נרד אל הפלג נקטוף סל תותי
בר לריבה גם כיסוי טוויד
אתפור לכרית רקומה
בד משי נאה בצבע
לבן כחול אדום
כן  צבע
הלאום
ואגש
הקומקום להרתיח
לפני שישוב... הוא
נסע  זה מכבר.
מתי הוא
יבוא ?
הו... דוד ג'ורג'
היקר..."

עונה לה אז מגי:
"יבואו ימים ו
בין גזר וכרוב סיפורים נספר שוב
על  יום ריחני בערוגה של סתיו
על טדי דובון שהלך לאיבוד
אחרי קרן שמש נרדוף
עוד נשמע מצהלות
רדיו  לונדון
ותשבץ גם
נפתור כך
בדיו
ונוצה
ואגש
הקומקום להרתיח
לפני שישוב. .הן
נסע זה מכבר,
בשש הוא
יגיע, דוד
ג'ורג'
היקר..."

מעל הצוקים הלבנים שבחוף
זמזום מנועים מתגברים.
מאי שם בעמק
הרוח נושמת
עולה יללת
צופרים.
מגי  שותקת .
את ג'ייני תיקח אז ביד,
מוליכה למחילה
עד לשפת המיטה.
"שכבי יקירה"
ווילון מסיטה.
"לאן נעלמו הסוסים היפים הקטנים ?"
כך באוזן לוחשת  לה שיר ילדים.
את ראשה  מלטפת ויד אוהבת
פורמת כפתור בחלוק.
וטיפה לאורך  הגב.
מצמוץ שפתיים.
משתהה.

גווע
הערב
הולך ונגמר.
על חרמש הירח
צל  מתכת
עבר.
ילדי,
אל תביטו.
עיני כוכביו הירח עצם.
על עמק ואחו וכפר הן יהיה
זה הלילה הקר,
הארוך
בעולם.
שוב אף ורוד באף ורוד  נוגע.
שוב המהום ורחרוח
גישוש ומישוש.
שתי
חפרפרות
עיוורות, חבוקות, עירומות,
מזיעות, מחכות.
בסבלנות
אנגלית אחרונה
בוכות ועושות
אהבה
ראשונה.

שם
מעבר חלון,
שמיים ורודים  נשקפים.
לאן פרחו  להם  הדרורים ?
עצר מלכת האופן,
ריקה ושוממת עמדת התותחן.
ושקט, אין רחש.
דממה
על יום כפר.
ואין גם עוד זכר
מיום שעבר.
פוקח הבוקר עיניים כתומות.
הרוסים הבתים.
ושרופים השדות.
שותק רדיו לונדון,
נדם זה
מכבר.
בשש לא יגיע
גם  ג'ורג'
היקר.

בשפילד
אלפיים ותשע
אומרים היה כפר
בו צמחו אגדות כך,
בימי העבר.
ומחילה
וחפרפרת,
אחות לה תאומה.
עכשיו רק תלולית חומה,
ופצע
אדמה.