באמצע הלילה נפלט קוד עשן שחור. מורי בדיוק עישן את הסיגריה
העשירית שלו וזאת היתה רק תחילת המשמרת. הוא לא הספיק להחליף
את הדם וכמה מבחנות עוד היו זרוקות על הרצפה. כבר מרחוק הוא
ראה את הצבע של הפתק ולא ידע אם להתקרב או לא. הוא שמע צעדים
עוברים בחוץ והתנער. לקח את הפתק, הסתכל עליו והעלה את המפקח
על המסך.

"מה השעה?" היה המשפט הראשון שהמפקח שאל אותו, עדיין מנומנם.

"עשרים ותשע ושתי עשיריות המפקד", מורי ענה

"מה הבעיה?"

"קורבן אדם מספר 369 נדחה, המפקד", אמר מורי בגמגום

שתיקה. המפקח שפשף עיניים וחיבר לעצמו את השביב. מישהו לידו
התעורר. הוא השקיט אותו.

"על איזה בסיס?"

"אה.. אני לא מכיר את המבחן הזה, המפקד. אני לא זוכר שבקורס
הזכירו את..."

"איזה בסיס?" קטע אותו המפקח ברעם.

"לא טעים, המפקד".

שוב שתיקה.

"החלפת את הדם?"

"עוד לא אבל המכניסט שלפני עשה את זה ממש לפני שעה ו-"

"עזוב, לא ניקח סיכון מיותר. כמה נשארו בסטוק?"

"שלושה, אבל הם אמורים להספיק עד סוף הלילה מחר, הם אפילו עוד
לא בהקפאה -"

"תכניס אחד חי"

מורי התחיל להזיע, בקורס הסבירו לו בפירוש שאם הסימפטום דחה
קורבן אדם, סביר להניח שהאחרים מאותה המסילה יגררו החוצה. מצד
שני הוא לא זוכר שלימדו אותו על מקרה "לא טעים". הוא הרגיש
שוב, בפעם האלף בחודש האחרון, שהוא בעבודה הלא נכונה.

"אל תתחיל לחשוב, אני עושה את זה בשבילך, תכניס עוד אחד".

"זה חסר טעם, הוא יחזיר אותם והמשפחות אפילו לא יקבלו את
הפיצוי".

"איך קוראים לך, פקוד?"

"מורי, המפקד"

"אתה מעוניין לקחת על עצמך את שואת הסרטיפיקטים הבאה, מורי?"

"לא המפקד"

"אז תוציא את הקורבן המזוין מהתחת שלך ותכניס אותו
לסימפטום!!!"

המכונה מאחוריו שאגה. מורי לא ענה וסגר את המסך. זה שוב התחיל.
הרעד בידיים. הוא ידע מה הולך לקרות. הוא קימט את הקוד עשן
שחור ואז התחרט, תייק אותו והקליד כמה דברים במחשב. הסימפטום
שאג יותר חזק. מורי כבר ידע מזמן שהוא סתם מתעקש. הוא לא אמור
לעשות את זה, הוא מנסה ומנסה וכלום לא יוצא לו. הוא לא מצליח
להבין את המערכת. כל החברים שלו מהקורס כבר מהנדסים קורבנות על
ימין ועל שמאל, ורק שלו נדחים.

מה הוא עושה לא נכון? המוח שלו חסום וריק. לא ברור לו למה הוא
עושה את זה בכלל, בשביל מה להתעקש? בשביל מי? מה הוא מנסה
להוכיח? הוא גם לא מאמין בזה, בכל הסגידה הזאת לסימפטום.
שמישהו אחר יעשה את זה, הוא הולך. לא לפני שהוא יעשה מה שהוא
באמת מאמין בו. הוא קימט את הקוד עשן שחור ויצא לכלובים.

הם בדיוק צחקו על משהו כשהוא התקרב, מסביבם ערמות של בקבוקי
אלכוהול ריקים. כשהוא הגיע הם השתתקו. "אני בתור להקפאה, אחי",
אמר אחד מהם כשראו שהוא נעמד ושותק. מורי גירד את העורף
בעצבנות. "אין הקפאה". כולם הסתכלו עליו בלי הבעה.

"חתמתי על כל המסמכים", אמר לו הבחור. מורי ניגש לדלת ופתח
אותה, כולם הצטופפו בפינה של התא, מורי זז קצת אחורה ופתח את
הדלת לרווחה, נעמד בצד. "אתם יכולים ללכת, כולכם".

"אבל הפרוצידורה... "

"סידרתי הכל, ההעברה בוצעה. תעופו מפה".

הם הסתכלו עליו רגע לראות אם הוא מתכוון לזה, מורי הרגיש את
האלרגיה בעורף משתוללת, הוא התגרד בטירוף, השבב הארור הזה, הוא
אף פעם לא הצליח להתרגל אליו. שתי שניות והם היו בחוץ, אחד מהם
אפילו העז לחבק אותו כשהוא יצא. מורי חזר לחדר בקרה, הוריד את
המדים שלו ותלש את השבב מהעורף. "לכו תזדיינו כולכם, נשבר הזין
מהתבוסתנות המעאפנה שלכם", הוא צעק. הסימפטום שאג, מורי ניגש
ערום למכונה ובעט בה, היא שאגה בכאב וירקה על מורי כמה נתזים
של דם.

מורי הוציא מפתח אלקטרוני מהמגירה, הכניס אותו לדלת של מתקן
האכסון, לחץ על הקוד והוציא מהמקפיא את תמיסת הפחמן התלת
קוטבית. קול מהמסך הפציר בו ללבוש את הכפפות. הוא התעלם, ינק
למזרק את התמיסה, חיפש את העורק הראשי שלו והזריק אותה פנימה.

הכל התחיל להסתחרר סביבו. הוא זרק את המזרק והלך בזיגזג אל הפה
של הסימפטום. "לא טעים? נראה אותך אוכל את זה!", הוא צעק עליו
וקפץ פנימה. המכונה שאגה בכאב.