היום ראיתי את אמא יוצאת מהסופר. המבטים שלנו נפגשו לכמה שניות
שנראו כמו נצח בין הדלתות האוטומטיות בכניסה. היא עברה עם
העגלה, מלאה במוצרים שלא ימלאו את הבית שלי. הסתובבתי להביט בה
שוב ובהיתי בגבה עד שהדלתות נסגרו מול עיניי. רציתי להניח את
הכל מאחורי, לרוץ אליה וללחוש לה 'אמא'. כמו כל פעם שראיתי
אותה מחוץ לבית ספר היסודי שלמדתי בו, מחכה שתיגש אלי, אבל היא
עברה דרכי כאילו שאיני קיימת בכלל ואחזה ביד של ילד אחר, שהיה
קטן ממני בכמה שנים, והובילה אותו במורד הרחוב. מכירים את
התחושה הזו שהלב שלך נשבר למיליוני רסיסים שדוקרים אותך
מבפנים? אין דרך אחרת לתאר את ההרגשה הזו. הגעגועים לפעמים
חונקים אותך, יושבים לך על הריאות ומסרבים להתפנות, אבל פתאום
לגלות שאתה אוויר לדבר שהכי חשוב לך, זה דבר שיחורר אותך
מבפנים. וזה היה ככה כל יום בילדותי. בעצם זה ככה גם היום. כבר
בת 20, אבל כל פעם שאראה אותה, אחזור לגיל 7.

כשילד חווה מוות של מישהו קרוב, קשה לו להבין את המונח מוות.
אני מניחה שכל ילד מניח שאותו אדם פשוט עבר דירה, או נסע
לחו"ל. אצלי זה היה טראומטי לחלוטין. בערך שנה אחרי שאמא נפטרה
יצאתי לגינה עם הכלבה שלי וראיתי את אמא עם ילד אחר. אני לא
אשכח את אותה צביטה בלב שהרגשתי, כאילו כל עולמי מתהפך עלי.
אבל לכו תסבירו לילדה בת שמונה שאיבדה את אמה, שהאישה שגרה
ברחוב ליד, זאת שמחכה כל יום מחוץ לשערי בית הספר, היא לא אמא
שלה. היא רק דומה לה. ואני לא מתכוונת לדומה לה בצבע השיער או
בסנטר. דומה לה יותר בכיוון שאם אני אראה לה תמונה של אמא היא
לא תבין איך גנבתי לה את התמונה. אותו אף, אותו גוון עור, אותו
מצח, אותם שפתיים, אותו גובה, אותם שיניים. בדיוק אותו דבר.
אבל בעצם, שונה בתכלית.

ואולי אם הכל כל כך דומה, אולי אלוהים טעה בכתובת.