לרוב קראו לזה חושך, היפנים קראו לזה חשיכה, חשכת הלב שבאה
וטווה בשמנו עוד ועוד קורי עכביש לקנן בהם, לטרוף את הפרפר
שבנו. הנוצרים ראו בזה את השדים והצללים העוברים ומזדחלים בין
הפינות ואילו אני ראיתי זו בצורה של ציפורנים ארוכות.
אבל השמות לא משנים כלל, בסופו של דבר פרושם: אני.
אני יודעת זאת, לא אמי, לא אבי, לא החברה.

הפחדים הם שלי, החשיכה הזו היא ההרס העצמי שלי. אלו ציפורני
שלי שחתכו את גרוני... אבל אני לא מתכוונת לזה באופן מטאפורי.


לצלילי מריבה, בלתי נמנעת, לצללי מלחמה שידעתי שתבוא מראש.
הרדמתי את עצמי בדרך היחידה שיכולתי, וכך העמדתי פנים כי זהו
רגע המוות. חלק ממני פחד, לא רצה וחלק ממני כל כך שמח "לא עוד
מאבקים, עייפתי."
זו נחמה מסוכנת, אבל אני מפחדת לאבד את החשיכה שלי כי זהו הדבר
היחיד ששלם בי, שאני יודעת שהוא לא השפעה ולא איש. שהוא הלב
האמיתי שלי, שלא משנה מה איש לא יוכל לשנות.
הכאב שלי הוא אמיתי, אני באמת מפחדת, אלו התחושות היחידות שאני
לא מערערת עליהם, שהם שלי. בפשטות אני מפחדת שאם לא תהיה חשיכה
לא יוותר דבר שהוא "אני" וכך האני הפך להרס עצמי.
משם דרכי המדרדרת לא ארוכה, האם הייתם שורדים שנה כזו? כמה מכם
בעצם כבר שרדו?

כשהגיע הבוקר וזכיתי לקום, לא הבנתי האם ניצחתי או הפסדתי, לא
יכולתי לחייך, לא יכולתי לזייף התעלמות יותר. אז עשיתי את מה
שבאמת רציתי לראשונה, היישרתי את מבטי אל מול עינייך ובכיתי על
שנים.
ואז... גם את בכית, אמא.
אמא, מדוע לא בכית עד עכשיו?
כעסת, התגאית וכאבת בפנים כל כך הרבה שנים.
מדוע לא בכית, אמא, מעולם, מדוע אני צריכה לגסוס כדי שנדבר? אף
אחד מחברי לא חשב שאת מסוגלת, אשת הברזל הסמכותית. אני שמחה
שכן, מישהו בוכה עלי - זה מראה כל כך יקר.

פחדי שוברים אותי בבוקר, נפשי עדיין שקיק תה של זכוכית שבורה.
אבל לא הייתה לי אלא ברירה להשתמש בבוקר הזה כדי לנצוץ
לא יכולתי להתחמק מזה, אמא, לא הצלחתי למות.
אז הנה הוידוי על השד שבי שוב
על השונות שבי, על החטא שאני כלפי האל, נכון?

"לא" והנה האישה שעד אתמול קראה לזה "טרנד אופנתי"
מלמלת על כך, שאני לא לבד

אבל זה לא משנה לי נכון?
בעיניים פגועות היא מספרת, על כך שבעיניי היא תמיד הרוע
המוחלט
על שכל מאמץ מצידה נעלם מעיניי, שאבי תמיד הטוב והיא תמיד הרע
שעליה אני תמיד צועקת, מתפרצת, מרחיקה אותה מחיי.

כך היא הרגישה כל השנים, אבל היא מעולם לא בכתה
האם היינו תמיד כה עיוורות?
אמא, את הבוגרת בינינו, החכמה, מדוע לא הבנת?
את האישה הכי חזקה שהכרתי, חשבתי כך בגיל עשר ואני חושבת כך
היום
הדברים שאני אוהבת בך הם לעיתים המרחיקים אותי ממך, אנחנו
דומות כל כך.
והנה התבגרתי להבין שיש בין העולם החשוך והבהיר הזה מורכבות
הזדקנתי שוב, אך אני מרגישה כילד הלומד לצעוד מחדש
"אני יודעת שפיזית אני כבר מזמן גדולה מדי
אבל מבפנים אני אותה ילדה מפוחדת"

היא ליטפה את שערי בעדינות לדקה בשקט, וזה כל מה שהייתי צריכה
מאז היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי כששאלתי וכבר לא פחדתי לשאול
באותה המידה
לעיתים בלי שאשאל, ככה סתם עד שארגיש בטוחה.

אהבתי את הזמן שהיינו באיטליה, התאהבתי במילאנו, הגב שלי הזדקף
והלכתי יציב
לפתע היה מה לראות, היה מה לחיות, היה אור.

עדיין יש לי הרבה פחדים, עדיין אני לא יותר מהרס
ובכל זאת, אתמול רציתי לחיות.
אולי יש בי עוד אור, אולי לא אסתתר עוד בצל.