אתה יודע מה הדבר הראשון שרוב הבנות חושבות כשקורה להן משהו
רע?
"הכל בגלל שאני שמנה".
או בגלל שיש לי אוזניים גדולות,
או בגלל שיש לי נקודת חן על הסנטר, ואיזה מין מקום זה הסנטר?

לכל אחת יש את נקודת התורפה שלה, איזור קסום שאפשר להאשים אותו
בכל דבר, מאהבה נכזבת ועד הרעב הקשה באפריקה. וברגעים הכי קשים
הנקודה הזו יוצאת לאור וחוטפת את כל המכות. והיא אף פעם לא
עונה, זה מה שטוב בה.
כמעט לכולן יש נקודת תורפה כזו, באמת. ואלו שאין להן נקודת
תורפה נחלקות לשני סוגים עיקריים:
1. בנות שעברו יותר מדי סדנאות העצמה נשית.
2. בנות שמשקרות בקשר לזה ממש טוב.

אני די טריויאלית, אם להודות על האמת.
אני חושבת שאני שמנה. אני מאשימה בהכל את הקפל הקטן הזה שיש לי
בבטן כשאני מתיישבת. אני מודה שזה דרש הרבה אימון -
זה מאוד קל להאשים את השומן בחבר שמתנהג לא יפה, ואפילו בעבודה
שלא קיבלת. כשנכשלים במבחן באוניברסיטה זה כבר אתגר להאשים
מישהו או משהו, אבל כמו בכל דבר - אימון מביא לשלמות.

רק היה לי חשוב לומר את זה, כדי שתדע למה הייתי עצבנית מקודם.
פשוט כי הצרות שלי בדרך כלל מכפילות את עצמן - אני צריכה
להתמודד בו זמנית גם עם משבר אישי, וגם עם תחושה קשה (שדי זרה
לי) של שנאה עצמית.
לא, אני לא רוצה להסביר לך את זה. בעצם, אני גם לא לגמרי יודעת
להסביר את התופעה.

ולאחרונה קשה לי יותר מכרגיל, אתה מבין?
כי חוץ מהקפל הזה בבטן, שאלוהים יודע כמה הוא מעצבן אותי,יש לי
עוד המון סיבות לשנאה עצמית, וכולן נעוצות בך. אני בטוחה שזה
לא בכוונה, תפסיק להצטדק. אתה פשוט בן אדם טוב מדי ולידך אני
מרגישה כמו חלאת המין האנושי, למרות שההיגיון שלי צועק לי שלא
יכול להיות שאני כזאת רעה -
אני צמחונית, מעולם לא דרסתי חתול, אני תמיד תורמת בסופר את
הכסף הקטן שנותנים לי כעודף. בקופות האלו, אתה בטוח מכיר אותן,
הקטנות שיש ליד הקופה.

וזה מרגיז. זה פשוט מרגיז, שגם ברגעים כאלו, אני מרגישה שמנה.