קול ילדים ישחק,
ילבב,
בצל חומות משכנותייך.
ממעמקים עולה שירת-לימוד-תורתך.
אלפי תקוות, כמלט בסלעייך, סודקות את חומת אמונתנו
ובאין-דרך
אנו נעטפים בטלית זיכרון.
פשטוה, הסירו דרך שיעבוד מליבכם,
נפצו חומות נפשיכם, שרפו תקוותיכם בהעלותם כקורבנות,
הציתו דעתכם השבויה.
באש יוקדה נשרף, נאכל; למען נקום מן האפר כאדם הראשון.
דרך-אמת קרבה, קול קורא עולה מן הגיא, מטפס אל ראש הר.
כלבנים בחומה, כן אנו- מאובנים. שרידים של אמונה שגוועת.
בלית-ברירה, שימרנו תבניתו פן ניטבע ללא צורה בים-אין-תכלית.
ובלחמנו, חרף נפשותינו, אבד תאבד פנימיות אמונתינו,
ותשכח דרך צדק ואמת.
כל חיים בזיכרון המה,
וכל שמחוץ לזיכרון, מת הוא,
וכל שעתיד להיות, זרוע כזרע הזיכרון ברחמה של התקווה
צופה אל יום היוולדו להווייה.
עלינו ללמוד דרכה של האש, באשר תמצא, הכל לאפר יהפך,
יאחד.
ולבסוף גם עצמה תכלה.
המים דרכם לתת חיים. ליצור צמיחה ופריחה רבת-גוונים
מגרעין אחד.
האש דרכה הפוכה היא.
לשרוף, לאכל, להחזיר הכל למקור אחד,
לגרעין.
מקוריות, ראשוניות.
דרכו של האור, בהיתגברו, לסנוור כל שסביבו,
ולאחדם.
בהיגלות אור האלוהים, בתחילה יסונוורו גופותינו
ותיבלע גשמיותינו בחובו.
ויאירו נשמותינו, ככוכבים העומדים בפני זהר הלבנה.
ולבסוף, יגבר אורו, ויבלעו אורות נשמתינו.
ויהיה אלוהים לבדו,
ואנו אלוהים,
וה' אחד.
ואז, כשטף הנחל, כפרץ השיטפון
יינתץ סכר אמונתינו.
וכמי-אלוה נתרסק על סלעי-הקיום-הכוזבים,
ונישטוף את הארץ.
ונלמד את דרכם של המים, אשר אין דרך לבטאם ביחיד.
כי רק ברבים קיימת אפשרות הפריחה,
יחדיו בלבד הווים החיים.