כששואלים את הרווי וג'ואן בני כמה הם, הרווי משיב- 'טוב, אני
בן שישים וחמש, וג'ואני', הוא אומר בחיבה, 'גו'אני בת שלושים,
תמיד תהייה.'
בתמונות מלפני ארבעים וחמש שנים רואים זוג צעיר. אישה יפה
במיוחד וגבר גדול עם פנים מרובעות וניצוץ בעיניים. תמיד
מעונבים ומכופתרים, תמיד מחובקים.
בתמונות מאוחרות יותר נוספים לתמונה זוג ילדים קטנים- בת ובן,
יפים, ביישנים מביטים למצלמה.
ככל שהדפים באלבום עוברים, השנים חולפות והתמונה מתמלאת בעוד
ועוד אנשים. הנה, כאן החברה של הבן שלנו, הנה החותנת, הנה
הכלה. המשפחה הולכת וצומחת.
בתמונה צבעונית ישנה שמונחת בשידה נראית הבת, מזכירה במעט את
אמה, בעלה חובק אותה ומלטף את בטן ההריון שלה. לרגליהם שתי
ילדות - רבקה ורובין, מתוקות ותמימות. הרווי נאנח וג'ואן אומרת
בעצב - תראי כמה היא יפה.
באותה שנה השתנו התמונות המשפחתיות לנצח.
כשעה אחרי התאונה הרווי כבר הגיע לבית החולים. בטלפון סיפרו לו
שבתו ובעלה עברו תאונת דרכים קשה. שלושת הילדים היו איתם
במכונית. רבקה בת השש, רובין בת שנה וחצי וג'ונתן, אחיהם שנולד
רק לפני שלושה חודשים.
בבית החולים גילה הרווי את גודל הטרגדיה. ההורים שניהם נהרגו
במקום, ג'ונתן הקטן הובהל לבית החולים במצב קריטי, הוא לא שרד
את הנסיעה. רובין מאושפזת בטיפול נמרץ, נאבקת על חייה. רבקה
שברה את רגלה השמאלית, וידה הימנית זזה ממקומה. היא עברה ניתוח
ולא נשקפה סכנה לחייה.
ג'ואן הגיעה לבית החולים כחצי שעה אחרי הרווי. הוא העדיף לגלות
בעצמו את הפרטים ולחסוך ממנה את המכה הראשונית, לנסות לרכך
ולספוג בשבילה כמה שרק אפשר.
הם ישבו שניהם על ספסל בחדר ההמתנה, חבוקים ודוממים כשהודיעו
להם שרובין יצאה מכלל סכנה. ברגע השמחה הזעיר חשבה לעצמה ג'ואן
כמה צריכה ילדה כל כך קטנה לעבור בחייה הקצרים.
רובין נולדה עם מחלה שפוגעת בגדילה שלה. היא הייתה חרשת לגמרי
באוזן השמאלית, ועקב כך יכולת הדיבור שלה נפגעה. בזמן ההיריון
איתה, חטפה אימה מכה חזקה בבטן עקב תאונה. רובין, עדיין ברחם,
נפגעה ברגלה העוברית. מאז הפסיקה הרגל לצמוח. כך נולדה עם רגל
שמאלית מעוותת וללא ציפורניים. לא היה ברור עד כמה התאונה
תשפיע על מצבה הקשה מלכתחילה.
כבר חלפו שעות רבות מאז התאונה, רבקה התעוררה מההרדמה ומצאה את
סבה וסבתה יושבים ליד מיטתה. הם נראו לה מותשים ומיואשים
מתמיד. היא לא הבינה היכן היא נמצאת ולא זכרה בדיוק מה קרה.
החיוכים הרכים ששלחו לעברה נראו לה מאולצים ולא הצליחו להרגיע
את הבהלה שהחלה להתפשט בגופה.
ג'ואן והרווי אימצו את הבנות לביתם. מבחינתם היה זה הדבר הטבעי
ביותר לעשות. תמיד היו אנשים דואגים, אכפתיים, נדיבים, שגם את
המעט שיש להם יחלקו אם יראו אדם נזקק. הבית של ג'ואן והרווי
תמיד חם ומזמין, תמיד יש מגבות בארון, גם לאורחים. הרווי דואג
לבשל ארוחות- בכל ערב משהו אחר. החדרים הקטנים מוארים במנורות
שולחן, מה שיוצר אווירה שקטה ואינטימית. בית מושלם לסבים.
במשפחה זו, הפך זה להיות הבית החדש של הילדות, כאשר סביהם
משמשים הורים לכל דבר.
חמש עשרה שנים אחר כך. רובין בת השש עשרה גרה עם סבה וסבתה.
רגליה נוטות לפנים הגוף וההליכה שלה מעוותת. יש לה פנים עצובות
שמזכירות כלב זקן. הריסים הארוכים נוגעים במשקפיים ומעליהם
גבות עבותות. יש לה קול חלוש ומתבייש. הדבר היחיד שמסב לה אושר
אמיתי זה דוידי, הבן של רבקה אחותה.
בגיל שבע עשרה נכנסה רבקה להריון. ג'ואן והרווי נבהלו לראות
כיצד הילדה הצנומה הולכת ותופחת מול עיניהם. הם תמיד נתנו את
כל שיכלו לתת לבנות, אך האהבה חסרת הגבולות של סבים לא תמיד
מספיקה. רבקה הלכה לאיבוד בחופש שניתן לה, ומצאה את עצמה נגררת
לעוד סיפור קשה במבוך הסבוך של חיי משפחתה.
הפלה לא באה בחשבון. הרווי מאמין שאדם צריך לקחת אחריות על
המעשים שלו. אם רבקה לא רצתה ילד, הוא אומר, היא לא הייתה
צריכה לפתוח את הרגליים שלה, הוא מגחך בעצב ומתנצל על הגסות.
למרות האמירות הנוקבות של הרווי, הוא לא סומך על נכדתו הקטנה
שתוכל לגדל את הילד לבד. לאביו של הילד לא נאמר דבר. אמו
יודעת, ומחכים לרגע הנכון לתת לו הזדמנות לקחת את חלקו בגידול
הילד. רבקה עברה לגור בדירה במרכז העיר, עם חברים בני גילה.
היא עובדת ולומדת ובאה מספר פעמים בשבוע לבקר את בנה הקטן -
מעולם לא הניקה אותו, או דאגה לו דאגה אימהית אמיתי.
חמש עשרה שנה אחרי שאימצו אליהן את הבנות, הרווי וג'ואן לוקחים
על עצמם גידול של ילד נוסף, הנין שלהם.
דוידי, בן שבעה חודשים, מסתובב בבית החשוך כמין קרן אור
קטנה.עיניו בורקות משמחה וסקרנות תינוקית.
ג'ואן, טובה וחכמה כתמיד, דואגת לכל צרכיו של התינוק - מאכילה
אותו, עושה לו אמבטיות, שרה לו שירים שנהגה לשיר לביתה. משפחה
באה קודם, כך היה וכך יהיה תמיד. אך ג'ואן הייתה רוצה לקחת
רגע, חופשה, בילוי. נראה שכל החיים היא צריכה לגדל ילדים.