[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טליה טרון
/
עיניים

אנה נולדה מכוערת. לא היה זה כיעור מהסוג שאפשר למצוא בו יופי,
שאומרים- כן, יש משהו בפנים האלה, משהו מיוחד, אחר. זה היה
כיעור שגורם לך לעוות את הפנים כאילו אכלת משהו חמוץ מדי.
כיעור כל כך קיצוני שכבר לא ברור מה מרכיב אותו- העיניים
הבולטות, האף דמוי האוגר, השיניים שיוצאות במפגין מהפה. כל
כולה שידר משהו לא אסטתי, לא נעים, שגורם לך לרצות לקחת צעד
אחורה פן תדבק.
כשהייתה תינוקת, לא זכתה בתכונה המיוחדת הזו, שמעוררת חיבה
ואמפתיה של הורים לילדיהם. אמה, אישה צעירה ולא רגישה במיוחד,
לא ידעה מה לעשות עם הדבר דמוי המפלצת שהגיח מבטנה. היא נהגה
להניח אותה בעגלה, במרחק מטרים ספורים ממנה, כך שייתכן והאנשים
בסביבה יטעו לרגע, ולא יבינו כי זוהי ביתה המונחת שם, מתבוננת
בעולם במבט תמים, של מי שעוד לא חוותה כמה הוא יכול להיות קר
ואכזר לאנשים כמוה.
מהר מאוד הרגישה אנה שמשהו אצלה שונה. כאשר הייתה מנסה לשחק עם
תינוק, היה הרך מתחיל לבכות ואמו הייתה לוקחת אותו במהרה הרחק
ממנה. כשבגרה במקצת היו ילדי הכיתה מתגודדים עם גבם אליה.
כשניסתה להתקרב אליהם היו צוחקים בפניה וממשיכים במשחקיהם.
בגיל מאוחר יותר כבר לא שמעה את צחוקם, אלא רק התלחששויות, אשר
ליוו אותה כמן המהום חרישי בכל מקום אליו הלכה.
עם השנים למדה אנה להתחמק ממראות, כי פניה שיקפו את ההבעות על
פני האנשים שהביטו בה. היא למדה לא לחייך כי החיוך שלה היה
מעורר את התגובה ההפוכה מזו שציפתה לה. היא הפכה ילדה שקטה,
מסתגרת, המקום היחידי בו הביעה את עצמה היה בחדרה באישון לילה
כשבכתה על מר גורלה, יודעת שיש בה עוד כל כך הרבה עמוק בפנים
שמחכה להיפתח ולצמוח, אך היא לא מצליחה להתגבר על מחסום
החיצוניות. לאט לאט הפסיקה גם לבכות, הדמעות נאצרו בתוכה והפכו
לזעם. אצור מרוכז, מלא תיעוב עצמי ותיעוב של העולם שמסרב
להסתכל לה בעיניים.
בגיל שתיים עשרה קנתה אנה מזוודה. היא ראתה סרט ובו אדם קם
בוקר אחד, שם את חפציו בתיק גדול, נכנס למכונית ונוסע. מאותו
רגע החליטה שזה מה שתעשה. מדי יום ביומו הוסיפה משהו מחפציה
למזוודה, כבר היו לה נעליים, בגדים תחתונים, חולצות לקור
ולחום. בכל בוקר חייכה לעצמה- מבפנים, כאשר נזכרה בעוד משהו
שחשוב שתיקח איתה. אך ככל שהימים עברו והמקום במזוודה הצטמצם
החלה לחלחל לתוכה ההבנה שקשה לארוז, קשה לקום ולעזוב, כאשר אין
לאן ללכת. היא נשבעה בפני עצמה שהחיים שלה מעתה יהיו זמניים,
שכל החפצים היקרים לה באמת יהיו מוכנים לתזוזה, ליום שבו תמצא
מקום אחר טוב יותר.
כך חיה לה אנה מיום ליום, חודש עבר וחודשיים, המזוודה התמלאה
והתרוקנה פעמים רבות מספור. אחת לכמה זמן נזכרה בעוד משהו חשוב
שכדאי שיהיה לה, ואז, לרגע, הרגישה הקלה על כך שעוד לא יצאה
למסע. מעבר לרגעים האלה- הייתה בעיקר אומללה.
שלוש שנים מהיום בו קנתה את המזוודה פגשה אנה את פיטר.
עד היום היא לא מבינה איך רצה הגורל, ושני אנשים שמעולם לא
נהגו להרים את ראשם מצאו זה את זה.
כאשר ישבה עם משפחתה לאכול במקום ציבורי לפתע הרגישה תחושה
מוזרה. מעין דיגדוג לא מוסבר בצד הימני של גופה, משהו גרם לה
להרים את ראשה ולפתע קלטה -  מבט. הייתה זו הפעם הראשונה מאז
שהיא זוכרת את עצמה שהביטו בה. ולא במבט מבוהל או מזועזע, לא
במבט מלגלג או זדוני, פשוט מבט. מסוקרן מעט, חולמני אפילו, אך
לא היה בו שמץ מהדברים שהייתה רגילה לראות בעיני אנשים, כאשר
שכחה להתחמק מהם.
היא כל כך הופתעה מהתגלית החדשה שעיניה נתקעו במקומן. היא לא
זוכרת כמה זמן הביטו זה בזו היא רק זוכרת את עצמה נמשכת ממקומה
על ידי יד של מישהו מבוגר - אמה או אביה. בחוסר רצון התעוררה
מהטראנס בו הייתה שרויה וחזרה למציאות העלובה ממנה באה.
כבר למחרת היום מצאה את עצמה גוררת את רגליה לאותו המקום
ויושבת לבדה, סורקת בעיניה את הסביבה. לא עבר זמן רב וראתה
אותו, עומד באותו מקום, כאילו מחכה לה. הם הביטו זו בזה ממרחק,
מהופנטים, לא מנסים להבין את פשר הדבר החדש שקורה ביניהם, פשוט
מתבוננים, בשלווה, בריכוז, שוקעים זה בעיניו של זו.
שבוע לאחר פגישתם הראשונה, הצליחה אנה לראות קצת מעבר לעיניו
של פיטר. היא גילתה בחור שחור שיער, פנים עגולות וגוף עגול לא
פחות. היו לו שומנים שופעים, כמעט נשיים שכיסו כל חלקה טובה
בגופו. כמו אנה, למד להרכין את ראשו ולהסתתר ממבטי הסביבה.
כעת, בגיל עשרים ושבע, חי בגפו ונהג לבוא מדי יום למזנונים כדי
להזין את גופו הגדול. עמוק בפנים הוא עוד היה ילד חולמני
ורגיש, וכשהאמין שאיש לא מסתכל, היה מרים את ראשו לרגע ומתבונן
באנשים, מנסה לדמיין איך הם חיים, מה הצרות שלהם, מה המחשבות
הכי כמוסות. פיטר לא ציפה לקבל מבט בחזרה. וכך נקלעו שניהם
למצב מוזר של תלותיות זה בזה, ללא מילים וללא הסברים.
מהר מאוד ידע פיטר באיזו שעה צפויה אנה להגיע, ונעמד במקום בו
ידע כי תמצא אותו. הם עמדו כך עד שאחרון האנשים עזב את המזנון
ואז פנו בעצב איש איש לדרכו, ליום חדש של ציפייה לא מוסברת
לראות זה את זה.
יום אחד אנה איחרה.
הוא חיכה וחיכה לה, עומד במקום הקבוע. הוא לא ידע מה לחשוב -
לאחר שפגש אותה, לפתע מבט חד בצדדי באנשים נעשה כל כך תפל
בעיניו. הוא החל ללכת זקוף יותר, כאשר עיניו מחפשות את המבט.
לעיתים תכופות יותר גם מצא אותו. פתאום גילה שיש אנשים
שמחייכים מתוך נימוס, הוא למד לחייך בחזרה ולהנהן. הוא גילה
שלחיוך שלו יש כוח, והוא יכול לגרום לאנשים להתקרב אליו. אך
הבן אדם שבאמת רצה להביט בו היום לא הגיע, ועברה כבר שעה
שלמה.
אנה לא הרגישה איך הזמן רץ. היא הייתה עסוקה מדי, בתכנונים,
ארגונים, מחשבות אחרונות. היא לא האמינה שהיום לו חיכתה זמן כה
רב הגיע סוף סוף.
עוד חצי שעה עברה. פיטר לא מש ממקומו.
לפתע ראה אותה, היא עמדה במקום הקבוע, אך משהו בה היה שונה.
היא אחזה מזוודה גדולה, מחזיקה אותה בשתי ידיה כמו שמחזיקים
תינוק, או כמו שמחבקים מישהו שאוהבים. הוא יכל לשמוע את פעימות
ליבו כשראה אותה מתקרבת אילו. צעד ועוד צעד.
שתים עשרה השנים שהפרידו בין הגבר-ילד לבין הנערה העצורה לא
שינו דבר. היה להם ברור שמעכשיו זה שניהם יחד.
היא הגיעה עד אליו והניחה את המזוודה בחיקו.
הם הביטו זה לזו בעיניים והלכו משם יחד.
באותו לילה בכתה אנה לראשונה זה זמן רב. אך לא היו אלה דמעות
של כאב. היא החליטה בינה לבין עצמה שממחר, היא תלמד את עצמה,
לאט ובזהירות, איך להסתכל במראה.
שוכב לצידה, שמע פיטר את הדמעות. הוא לא אמר דבר, הוא ידע שהוא
מוכן לתמוך בה, לספוג את כל הזעם והמרירות שהתכנסו בה במשך
השנים, כמו דובון גדול, להיות שם, שקט ומחבק. הוא החליט בינו
לבין עצמו שממחר, לאט ובזהירות, הוא ינסה לגרום לה לחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כיצד לכתוב
סלוגן שהמערכת
תאהב?


1. שחוט פרה
קדושה

2. צטט אימרה
שתואר באור חדש
כשתכתוב מי אמר
אותה.

3. תפסיק כבר
לקרוא יא חנון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/6/10 21:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טליה טרון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה