קשה לי לכתוב כי הכתיבה שלי מתחברת אל העצב ולא בא לי להיכנס
לחדרים האפלים הללו.
לא בא לי לחפש את העצב שאפילו שאני יודעת שהוא תמיד נמצא שם,
הוא הפך להיות חלק שולי בחיים שלי מרגע שפגשתי אותך.
בא לי לכתוב צבעים שמחים. בא לי לכתוב על יופי ועל אהבה
והתרגשות. לבחון את אותם רגעים של אושר בתוך כל הטוב הזה.
פחדתי כשהסתכלת בי במבט מאוכזב. רציתי להיות זו שמתאימה לך
במאה אחוזים. רציתי שתרגיש גאה. והמבט הזה שלך חדר לי לתוך
הנשמה  והציץ בי במבט חודרני פנימה פנימה . והבנתי שנכשלתי
בנסיון להיות זו שאני לא. זו שאני רוצה להיות, בשבילך ובעיקר
בשבילי.
ולרגע אחד דמיינתי את התרחיש הכי גרוע. שזהו. הבנת סוף סוף
שאני לא באמת מושלמת כמו שרצית שאהיה. כמו שרציתי להראות דרך
העיניים שלך. ולרגע חשבתי לעזוב את הכל ולברוח. כי בעצם מה
נותר בי עכשיו כשלא הצלחתי להשתתף באהבה הכי גדולה שלך. לשנייה
אחת עולמי נפל עלי. הרגשתי איך הכל מתחיל להתרסק כמו מפולת של
אבנים מהר ממש גבוהה. עזבתי אותך לכמה שניות וכשחזרתי וראיתי
שוב את המבט הזה הבנתי שאני לא מוכנה לוותר! והבטחתי להשתדל
ולנסות. ואתה הבטת בי במבט כזה שלא ממש מאמין. אבל הסכמת. וזה
כל מה שהייתי צריכה בכדי שנמשיך עם ההרפתקה הזו שלנו.
אני קשה אני יודעת. תמיד הייתי קשה עם עצמי. ועכשיו אתה הפכת
להיות הדבר הכי קרוב אלי כמעט כמוני ואתה חוטף לפעמים את
הרגעים הכי לא יפים שלי. הלוואי ותמיד הייתי יכולה להיות היעל
הזאת שהכרת בטיול. הנינוחה, החופשייה והמאושרת. אבל כמו שאתה
הגדרת אותי הכי טוב. הרגשות שלי הם תמיד בעוצמה הרבה יותר
גדולה. וכשאני מאושרת אני הכי מאושרת ובאותה מידה כשאני עצובה
אני הכי עצובה שיכולה להיות. והאמתי שזה מתיש. אתה אומר לי. אל
תגידי שאת פשוט כזאת. תנסי להשתנות. וזה ברור לי. אתה לא יודע
כמה אני משתדלת בשבילך. כמה אני משתדלת בשבילי. אבל לפעמים זה
מתפלק לי. ואז אני הכי כועסת על עצמי שאני רק יכולה.
הלוואי. וכל המחשבות האלה של האחרי היו באות שנייה לפני. כי אז
לא היינו צרכים להתחרט. אני. התכונה הכי טובה שלי שאני מודה
בטעיות שלי אבל היא גם הכי רעה. כי אני עושה אותן לא מעט.
אני שמחה שהסכמת. אני שמחה שהמשכנו. אני שמחה שהצלחתי להוכיח
לעצמי שאני יכולה.
אני מתרגשת כל כך רק מהמחשבה שנצא שוב לישון בחוץ ואני יותר לא
אגיד את המילה "פחד" בשום צורה שהיא. כל כך רציתי שהטיול הזה
לא ייגמר לעולם. שנמשיך בעולם הזה של שנינו לבד עם הטבע.
תמיד פחדתי משינויים אבל הם פשוט קורים ומניסיוני למדתי גם
שאני מסתגלת אליהם דיי במהירות. זה רק הפחד הזה לקראת הלא
נודע. הוא פחד בריא. הוא מחזיק אותי שלא אשאר אדישה. אבל זהו
מאמי. בטיול הזה למדתי שאין לי פשוט ממה. שאתה תמיד שם ותמיד
מקרין ביטחון ואהבה. והאהבה הזאת. אף אחד לא יכול עליה. היא
מנצחת את הכל.
גם את התנים.