אהובתי את יודעת, אני מגיע בכל יום,
מנסה לחזור אחורה, אל אותו המקום,
שבו עזבת אותי לבד, לא מסתדר עם העולם,
האם אליי תשובי? האשוב להיות בן אדם?

והנה אני כאן, רגליי נושקות אלייך,
מהרהר במחשבות, כמה עזים געגועייך?
חכי לי כי אבוא, כל יום אותה שעה,
הדמעות זולגות כשהגשם שוטף וגם כשהשמש מכה.

והנה אני שוב בא, עם זר פרחים גדול,
הקול שלך נדם אז המבט אמר הכל,
הדרך מתארכת, הימים עוברים לאט,
חשבתי שחלמתי אבל מולי שוכבת את.

ואם יום אחד לא אגיע,
ותרגישי שאני חסר,
סימן שאני קרוב,
קרוב הרבה יותר,
יבשו כבר הדמעות,
גם הכאב חלף עבר,
ולצידך אני שוכב,
מכוסה עפר.