סאני התמתחה על הספה שלה, נותנת לשמש לחמם את גופה ולרוח
הקרירה להתבדר בשערותיה. היא היית בשיא, והתכוונה להנות מכל
רגע. היא חייכה לעצמה וקטפה ענב מאחד העצים, נוגסת בו בעדינות
בעוד היא מתענגת על זכרונתיה, על היום הנפלא, ועל מה שתעשה
בעתיד. בין אם אלה היו המכרות השופעים שלה, השדות החקלאים
שהקיפו אותה, או מיליוני האנשים שביקרו אותה כל שנה: היא ניצחה
במשחק, ואיש לא יוכל לקחת זאת ממנה. היא קטפה עוד אשכול, כל
ענב מזכיר לה את התלאות שעברה בשבילו: את שלושת השריפות שכמעט
והפילו אותה לגמרי, את רעידת האדמה, את מתחרותיה...
אבל זה נגמר. היא אולי לא היית גדולה כמו ניו יורק, עוצמתית
כמו וואשינגטון, או ייחודית כמו ירושליים - אבל אנשיה אהבו
אותה. את מצבי הרוח הנוחים שלה, את הקהילות המתפתחות שבה, את
המכסה שהיא נותנת: איש לא יכל להגיד שסאן פראנציסקו תיעלם ייחד
עם דפי ההיסטוריה. היא קמה ממושבה, מפזרת קלות את שיערה החום
והרך, ומנערת כמה עלים מבגדיה. מאז שלושת השריפות שתקפו אותה,
סאני פחדה ליפול לפנטזיות, יודעת שתמיד יהיו עוד צרות לטפל
בהן, עוד מקומות להתפתח אליהם, ועוד אוייבים להתמודן מולן.
וסאני חיכתה בקוצר רוח.