איריס אוהבת את שני הילדים שלה, איריס אוהבת את הדשא בבית שלה,
איריס אוהבת את המושבה, איריס אוהבת פרפרים, איריס אוהבת
טלוויזיה בווליום גבוה, איריס אוהבת את שלמה ארצי, איריס אוהבת
את בני, איריס אוהבת את הים.

משחקים משחק כזה על מנת לשבור את הקרח. הגננת מתחילה משפט ומי
שהיא מצביעה עליו צריך להשלים באופן אינטואטיבי. בני ניחש
שאחרי אישתו - איריס, יגיע תורו והוא חשב בראש על מה שהוא
אוהב, הוא גם ידע שכולן מצפות לשמוע מה יש לו להגיד ושהן
רוכשות לו הערכה ואומרות בליבן "הלוואי ובעלי היה שם". הגננת
אמרה "מעצבן אותי ש..." והצביעה על בני. לבני לא היה מה לומר,
הוא חשב אך לא מצא מה מעצבן אותו. חבל, דווקא לתשובה "אני
אוהב" היו לו תשובות טובות, "שום דבר לא מעצבן אותי" הוא אמר.

בני היה האב היחיד בין עשר אמהות בשיחת ההורים עם הגננת בגן
והוא חשב שמשחקי הפתיחה הם מיותרים, בעיקר כשמחר הוא חוזר
לגדוד המילואים עליו הוא מפקד להמשך התעסוקה בשטחים. הוא רצה
בילוי אמיתי עם משפחתו אך היה חשוב לו להיות בפגישה. הוא גם
יספר מחר לחיילים בגדוד שלו שכל מה שהוא עושה בצבא זה למען
הילדים בגן, שיוכלו לישון בשקט. אחרי הפגישה בני ואיריס אוספים
את הילדים ונוסעים לגלידריה שבה הציע לה נישואים, בדרך הוא שם
דיסק ישן של שלמה ארצי ומספר לילדים על איזה ארץ היתה לנו פעם,
לא הכל היה חרא כמו עכשיו. איריס שותקת כמעט כל הערב. בגלידריה
בני אפילו מעביר לרטט את הפלאפון, בפעם הראשונה והאחרונה, שלא
יפריעו לו מהצבא. לפני השינה הוא מבטיח לאיריס שהם יעשו את
השיחה ברגע שהוא חוזר מהמילואים.

בני מתעורר שעה לפני השעון המעורר, כשהמשפחה עוד ישנה הוא עולה
על מדים וחוזר לגדוד. הוא מתעדכן מהר במה שהפסיד ב-20 השעות
שהיה בבית ויוצא עם צוותו המצומצם לשטח. בערב הוא פוגש את
חייליו ומספר להם על פגישת ההורים בגן, את חייליו הוא רואה כמו
בנים נוספים שלו, מלבד חיילי המפקדה שהם כמו בנות שלו. הוא
מספר שבלב שלם הסתכל על הנשים והילדים בפגישה וזה רק מחזק אותו
במלחמתנו בעמלקים אשר פוגעים בנשים ובילדים. הוא מסתכל בגאווה
על כל הג'יפים שיוצאים לסיורים בעומק האויב, בכל ג'יפ יש לו
ארבעה ילדים, או יותר נכון שלושה ילדים ונהג. אחרי חצי שעה סוף
סוף זה קורה, הוא מקבל קריאה בקשר לחבור למרדף אחרי חשוד
נמלט.
בני אוהב מרדפים ואקשן, בני אוהב את איריס, בני אוהב את הצבא,
בני חולה על המדינה, בני אוהב את איריס, בני אוהב את הילדים
שלו - בבית ובצבא, בני אוהב בחורות במדים, בני אוהב את איריס -
אבל בעיקר באזרחות.

כל הדרך למרדף הוא חושב על החובשת, נטע החובשת שחברה לגדוד
שלהם ומחכה בבסיס, הוא כבר סיפר לכל החפ"ק שלו שהוא זיין אותה,
כי אם זה בטוח יקרה במסיבת סיום המילואים אז למה לחכות עד אז
עם הסיפור.  אחר-כך הוא שם לב שללוחם הדתי קצת לא נעים לשמוע
את זה ואומר לו "זה בסדר, חוץ מבמילואים אני לא בוגד באישתי,
במילואים אלוהים לא מסתכל". ואז הוא חושב על השיחה שאיריס
(אשתו) רוצה לעשות איתו, אפילו למחשבות במילואים היא נדחפת לו,
לשטח הפרטי שלו, למגרשו הביתי.  הרעש האהוב עליו קוטע את
מחשבותיו והוא פורק מהג'יפ יחד עם שלושת בניו המחפשים את מקור
היריות. הצלף מזהה ברחן והם מתחילים במרדף, תנאי הקרקע קשים
וממרחק יש בתים שעליהם עשויים להיות צלפים. ליבו דופק אך לא רק
מהאדרנלין, הוא מרגיש את הרגליים כבדות. חייליו רצים קצת לפניו
כשהוא מתנשף, הם מסתכלים לכיוונו והוא מסמן להם להמשיך לרוץ,
לתפוס את המחבל, הוא מתחזה למי שנפצע ברגלו ובגלל זה לא ממשיך
לרוץ. עבורו המרדף כבר נגמר.

אם הוא לא יכול לרוץ עם החיילים שלו אז למה להמשיך לעשות
כאילו; המילואים היה המקום היחיד שבו הוא לא עשה כאילו ועכשיו
גם זה מתדרדר, אפילו את החובשת הוא עוד לא זיין - גם הצבא הופך
לכאילו; הוא יחזור הביתה, ויהיה כמו כולנו, יעשה כאילו הוא
מקשיב לאיריס ומפנים; כאילו הוא אוהב את העבודה שלו והיא בחרה
בו ולא הוא בה; כאילו הוא מרוצה לשבת מול תוכנית אקראית
בטלוויזיה עם האשה שהוא מגדל איתה את ילדיו האהובים; כאילו הוא
לא חושד שהיא בוגדת בו כשהוא חוזר מהמילואים; כאילו הוא עדיין
לוחם שלא נשבר משום דבר; כאילו שקשה יש רק בלחם וגם אותו
אוכלים.

בלי המילואים הוא יהיה כמו כולנו, על כורסא נוחה עם עבודה שהוא
לא אוהב, עם הדיסק החדש של שלמה ארצי שהוא טוב, אבל לא כמו
הישנים, עם אשה אחת שהוא אהב פעם ועכשיו הוא גר איתה. מרחוק
הוא שומע יריות ויודע שהבנים שלו לא יפשלו, אם הוא שומע יריות
שלהם זה אומר שהמרדף נגמר בהצלחה.

בני חוזר מהמילואים ומחבק את הבת שרצה אליו, הוא לא מרים אותה
על מנת לא להרגיש שהיא כבדה לו. לשמור בעיני עצמו על טיפת
הכבוד. הוא נכנס ומייד מתיישב מול המחשב, לנסח מכתב לחייליו
האהובים על כמה טוב הגדוד  וכמה הוא מצפה למילואים הבאים על
מנת להגן על הארץ, כי זאת הרי הסיבה שכולנו עושים מילואים. הוא
חותם ב"מעטים האנשים להם ניתנה הזכות להגן על הארץ הזאת" שאולי
בן גוריון באמת אמר את זה פעם, הוא לא בטוח. הוא מארגן את
הגדוד להפגנה מול מקום עבודתו של עובד שפוטר במהלך המילואים
ומבטיח לאיריס שאת השיחה הם יעשו מיד אחר כך. הוא מתיישב על
המחשב בחדרו המבודד והיא מגבירה את הטלוויזיה בתקווה שאחד
השכנים ידפוק בדלת בשביל להגיד שזה מפריע לו.

מעצבן את בני שהיא חופרת בכל נושא, מעצבן אותו שהיא (ולא רק
היא) לא מעריכה מספיק את המילואים, מעצבן אותו שהילד שלו לא
מצליח לסיים ריצה, מעצבן אותו שהחובשת לא רצתה אותו, מעצבן
אותו שאשתו קודם אוהבת פרפרים ושלמה ארצי ורק אז אותו, מעצבן
אותו שהוא לא יודע בשביל מה הוא קם מחר בבוקר, מעצבנת אותו
המושבה, מעצבנת אותו המדינה שהוא אוהב ולא מפסיקה לאכזב אותו,
עושה אותו חולה. אבל הוא לא נשבר, שיר ישן של שלמה ארצי מזכיר
לו ש"אתמול היה טוב", ולא אבוד, אולי יהיה גם מחר.