תמוהות הן המשקפות המוצבות במקומות גבוהים.  ליתר דיוק, האנשים
החפצים להשתמש במשקפות-ענק אלו, אינם מובנים.  אלו, יתרחקו
מביתם, לעיתים מרחק ניכר, יעפילו למקום נישא ורם, ימתינו בתור
מתארך וישלשלו מעותיהם לבטן המשקפת.  זו, תפתח צוהר לזמן קצוב
וקצר ותראה להם את ביתם בהקרבה.  יש להניח כי מניעיהם של אותם
אלו שצופים במשקפות האלו, טמון ברצון הגובר  להתקרב לדבר רק
כשמתרחקים ממנו.

ארבע פינות יש לגג התצפית ב "מגדל החיים", אך רק שלוש מהן שקקו
חיים.  המשקפות שהוצבו בשלוש הפינות האחרות קלטו לתוכן את מעות
המבקרים בתדירות גבוהה, עד כדי כך שקופת המטבעות הצריכה ריקון
מדי יום.  גם מכירת הגלויות ומחזיקי המפתחות הזהובים בצלמו של
המגדל בדוכנים שניצבו בשלושת הפינות עלו יפה ומנהלי התצפית היו
שבעי רצון מכך.

ברם, הפינה הצפון-מזרחית בגג התצפית הייתה שוממה ואיש לא ידע
להסביר מדוע.  בקיץ, סברו כי הייתה זו השמש שקפחה על ראשי
התיירים.  בחורף אמרו, שהסיבה היא הרוחות העזות המכות בפינה
ושריקתן המאיימת.  בעיתות מתיחות ביטחונית - התיירים החוששים
להגיע, אך לא השמש ולא הרוח ואף לא הנושאים הביטחוניים היו
הסיבה האמיתית.

מעת לעת ולמרות שננקטו כל אמצעי הבטיחות האפשריים, היוותה
הפינה יעד מועדף למתאבדים.

מדריכי תיירים בעלי תושייה מפוקפקת, ערכו סיורים תחת הכותרת
"מעשי הרצח המפורסמים בעיר" וגם "יעדים מועדפים למתאבד".
צהובון שולי ערך טבלה חודשית ודירג את עשרת אתרי הקפיצה של
החודש האחרון.  מגדל החיים התברג היטב בשלישיה הפותחת.

מכל מקום, למרות שהנוף הנשקף מהפינה שזכתה לכינוי "פינת המדבר"
היה עוצר נשימה כשלעצמו, מספר הגלויות ומחזיקי המפתחות שנמכרו
בדוכן אשר בפינה הצפון-מערבית, היה קטן משמעותית מזה של
הדוכנים האחרים ואת קופת המטבעות שבמשקפת אשר הותקנה ב"פינת
המדבר" היה נחוץ לרוקן פעם בשלושה שבועות בלבד, למרות שהמשקפת
פעלה באופן תקין וסיפקה מראית עין של התקרבות.
הפינה הפונה לים וזו הפונה להרים שמורדותיהם משופעי ירוק וגם
זו הניצבת אל מול קו הרקיע של העיר האפורה היו עמוסות לעייפה
בתיירים מקומיים ובקבוצות של אנשים שניחוח זר עלה מהם.  "פינת
המדבר" שכונתה כך לאו דווקא בשל הנוף הנשקף ממנה עמדה
בשיממונה.  וכך, כמו גזרת גורל, קיבלו מנהלי התצפית והמוכרים
של דוכן "המדבר" את הדין.

התפנית התרחשה בשלהי הקיץ האחרון של המאה הקודמת.  הכתבת
לענייני מיסטיקה של המקומון "עירנו", הובילה קבוצת עיתונאים
חובשי כובעים כחולים ותגי-שם שכיסו את בטנם לפינה, על מנת
להתרחק מרעש הקהל.  היא סיפרה להם על אירועי המיסטיקה
המתוכננים בעיר לקראת סוף המאה והצביעה על המקומות בהם היו
אמורים להתרחש.  כשבועיים אחר-כך, משבושש מחזורה הסדיר
בדרך-כלל מלהגיע, גילתה לתדהמתה כי היא הרה.  תדהמת רופאה
האישי,  זה שבישר לה לפני זמן מה על "עקרותה הטרמינלית" הייתה
אף גדולה יותר.  עדן קרן-אור מיהרה לדווח על האירוע המשמח
לקוראיה הנאמנים בטורה השבועי, תוך שהיא מעטרת את הדיווח
בכוחות הטבע שחלו עליה ביום העיבור ואף ציינה את קרבתה לשמיים
האינסופיים והמגוננים שקרנו עליה באותו יום גורלי.  תחושותיה
הועלו על הכתב ונשזרו בכתבה ששינתה את מהלך חייה ואת בדידותה
של הפינה הצפון-מזרחית.

טפטוף אקראי כביכול, בעיקר של נשים החל לפקוד את "פינת המדבר",
מכירות הגלויות ומחזיקי המפתחות בדוכן הצמוד - נסקו.  מידי יום
הורגשה תנועה גוברת והולכת של נשים לעבר הפינה שכבר לא הייתה
שוממה כבעבר.  פה ושם, פורסם הפלא החדש באמצעי תקשורת שונים
ואל קבוצות התיירים שבאו לחוות את עוצמת החוויה, התווספו נשים
כבויות, שזיק תקוותן להרות ניצת מחדש.  אחרי חודשים ספורים, לא
היה עוד ספק בעוצמת התופעה: את קברי הצדיקים וכסאות הפריון
שנתגלו מעת לעת במקומות נידחים, החליפה עתה הפינה הגבוהה ביותר
בעיר - זו הקרובה לשמיים האינסופיים.  שמו של "מגדל החיים"
קיבל משנה-תוקף וגם שמה של הפינה שונה ל"פינת קרן-אור".

כוחה של האמונה התגלה גם כאן - מדי פעם, נשים שביקרו בפינת
קרן-אור דיווחו בהתרגשות על הסרת עקרותן וביעור הקללה שרבצה
עליהן.  כל דיווח כזה, הוסיף לעוצמתה המיסטית של הפינה.  עלו
והגדילו היו אלה שרכשו מחזיק מפתחות מוזהב וענדו אותו על
צווארן בעת ההתעברות.  זו הייתה סגולה ראויה שהוכיחה את עצמה
מדי פעם בפעם.

למרות תהילתה המחודשת, מיקומה של הפינה בטבלת הקפיצות לא
השתנה.  סטטיסטיקאי מובטל חישב ומצא כי על כל עשרה הריונות
מדווחים יש בממוצע קופץ נקודה שתיים.

עדן קרן-אור הפכה לנושאת הבשורה.  בטנה התופחת צולמה מכל זווית
אפשרית ונס הריונה נישא בפי כל.  מנהלי התצפית שמחו בשמחתה
ובאושרן של הנשים העקרות שנפתח רחמן לאחר ביקור בפינה
הצפון-מזרחית, ובמיוחד עלזו על הגרף הנוסק של מכירות מחזיקי
המפתחות הזהובים.  יחד עם זאת, תדירות ריקון קופת המשקפות - לא
השתנתה.  המשקפת בפינת קרן-אור נותרה בשיממונה.

זמן רב  לאחר הולדת מיכאל - בנה יחידה של עדן קרן-אור, הפינה
הצפון-מערבית עוד ידעה עדנה.  נשים המשיכו לפקוד את הפינה במשך
שנים ארוכות, גם כאלו שעדיין נותרו ברווקותן - "ליתר ביטחון"
מלמלו בינן לבין עצמן "אם לא יועיל - לא יזיק".

מאות מוזמנים לבושים חגיגית הסתובבו בין ארבע פינות גג התצפית.
אחדים אחזו בכוס יין לבן וצונן והיו מבושמים למשעי.  פרצי
צחוק עלו מדי פעם מחבורות שנתקבצו באקראי.  צלם הסתובב בין
המוזמנים והבזיק את הבזקיו המסנוורים ומלצריות חייכניות
מתמרנות בינות לאורחים עם מגשיהן עמוסי התקרובת.  שולי החופה
שקובעה בפינת קרן-אור, התנופפו קלות ברוח של תחילת הסתיו.
בחדר ההנהלה, עמלו נציגי המשפחות על מילוי הפרטים בכתובה
והתווכחו, האם יש לרשום את שמה של הכלה - אפריל, או לציין את
שמה העברי - ניסן.  עדן קרן-אור וקשת אל-חי, האמהות הגאות
קורנות מאושר וחיוכיהן מדביקים את הסובבים בהתרוממות פנימית
בלתי מוסברת.

היה זה אך טבעי שמיכאל ואפריל יתחתנו בפינת קרן-אור, שהרי עדן
וקשת התעברו תודות לסגולותיה של הפינה, וכך תוכלנה להכיר תודה
לכוחות היקום.

טבעות נענדות, הינומה מורמת, אמהות סופקות כפיים, "שוש תשיש
ותגל העקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה" מתנגן הרב, תוך שהוא
נשען על המשקפת ומוסיף "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול
כלה" ורחש "אמן" עובר בקהל.  מיכאל מדקלם "אם אשכחך ירושלים,
תשכח ימיני" ומצליח לשבור את הכוס בניסיון רביעי לקול אנחת
הקהל.  פניו כבויות.

החורף מגיע ומכה בעוז בפינת קרן-אור, ואחריו האביב והקיץ
שמלהיט את האוויר.  עונות השנה חולפות כסדרן, השנים עוברות.
מתיחויות ביטחוניות עולות ויורדות ואין חדש תחת השמש.  פינות
התצפית מארחות את תיריה בסבר פנים יפות ומציעה את תקרובת הנוף
הפתוח לרווחה.  תזרים המטבעות במשקפות השונות לא משתנה, כמו גם
ממוצע ההריונות לכל קופץ.

גבר בשנות השלושים לבוש חולצת כפתורים לבנה ומכנסי כותנה רחבות
ונוחות, גם הן צחורות, שערו אסוף בקוקו, פוסע בנחישות שיש עימה
היסוס קל לפינת קרן-אור.  ילדה כבת שלוש עשרה ואמה יוצאות מפתח
המעלית ונעמדות בתור הדליל למכורת כרטיסי הכניסה לתצפית. ידי
האם אוחזות בידה ספרון שכותרתו "תפילת חנה".

הגבר אינו מתבלט, שכן בשעת צהריים זו במילא תנועת המבקרים אינה
ערה, בכל פינות המגדל.  בידו הימנית הוא אוחז במספרי תיל
בוהקים וחדים.  הוא ניצב אל מול הנוף הפתוח ובתכליתיות, קוטע
את גדר הרשת בחיתוכים מהירים ומחושבים.  קליק, קליק,
קליק וכבר נוצר ריבוע שדרכו הוא עובר, כף רגלו כבר מונחת
על שיפוע הבטון החובק מרזב לבן.  כף רגלו השנייה דורכת ומקמטת
את מרזב הפח.  הוא מניח את מספרי התיל על שיפוע הבטון - אלו
מחליקים ומתחילים את צניחתם המהירה לעבר הקרקע.  הגבר עוקב
בעיניו אחרי מסלולן של מספרי הפח וכשהן נוקשות במדרכת הבטון,
הן מדלגות חזרה, חובטות בארון סעף אפור וניתזות חזרה לרצפת
הבטון.  אין הוא רואה זאת, אך חלקי המספריים מפזורים לכל עבר.
הקפיץ שחיבר בין הלהבים מונח עתה מרחק מה מציר הברזל וזה,
ממשיך לנוע עדנות שמאלה וימינה.  עד שנדמה תנועתו.  הגבר עוצם
עיניו, נושם עמוקות.  שולף מכיסו האחורי מעטפה לבנה ותוחב אותה
בינות לחורי רשת הביטחון  שמאחוריו.

כשתקרא ניסן קרן-אור את המכתב שיועד לה, תלמד על בדידותו של
מיכאל, תלמד על ריחוקו ותדע בפעם הראשונה על מסכת ההתעללויות
שעבר מיכאל מאמו.  פסקאות עמוסות בתאריכים ואירועים: על הפעם
שבה קשרה אותו עדן למיטה משום שהרטיב את מכנסיו, על הפעם שבו
מנעה ממנו מזון במשך שלושה ימים, וזו שבה הכתה אותו עם צינור
גומי, רק מפני שטעה בהטעמה של מנגינת ההפטרה של בר-המצווה שלו.
רק לאחר מותו הצפוי בעוד מספר שניות, תבין ניסן מדוע מעולם לא
חייך.  אחר כך, גם תבין את סירובו העיקש להביא ילדים ותבין שכל
ביקוריה בפינת קרן-אור והפסלון הזהוב של המגדל שענדה באדיקות -
היו לחינם, שכן מיכאל עיקר את עצמו לדעת אצל רופא המשפחה שלהם
לפני שנים.

מיכאל קופץ.  ליבו לא עומד בפרץ האדרנלין וקופא אחרי שתי שניות
ארוכות.  גופתו של מיכאל מתחילה להסתחרר וכובד חלקה העליון של
הגופה מנצח את שיווי המשקל ומוביל עתה את חלקה התחתון.  הגופה
מתהפכת כשהראש בעל הקוקו האסוף קודם לכל, רגליה של הגופה
מונפות אל-על, מתרחקות במהירות גוברת והולכת מהשמיים
האינסופיים והמגוננים.  ידי גופתו של מיכאל נצמדות לצדי הגופה,
ומכנסי הכותנה הלבנות ניתקות מעליה וחושפים את ערוותו.  כשהראש
פוגע במדרכת הבטון, הוא מתנפץ בקול עמום.  בקע עמוק נסדק
לאורכו וחלקי מוח ניתזים ופוגעים בארון הסעף.  תנע הגופה עוד
ממשיך וגורם להטחת בטנו אל מדרכה.  זו, נבקעת באחת בקול עמום
ועמוק ובתוך שניות, אל המדרכה הדוממת יקווה כל דמו, מעיו,
קיבתו ומספר חלקים פנימיים מפוזרים לכל ארבע הרוחות.  כשרגליו
פוגשות את המדרכה, הן ניתזות מעט חזרה בשל גמישותן וחוזרות
וצונחות בחבטה איטית על המדרכה.  טיפות דם ניתזות לכל עבר.
גופתו המרוטשת של מיכאל שרועה עתה על הגב - פניו לשמים,
בשלולית דמו.  חצי גופו התחתון חשוף לעיני כל.  אברו זקור
ודרוך כמוכן ומזומן למעשה אהבה.

כמאה וחמישים מטרים מעל לגופה, ילדה כבת שלוש עשרה עומדת ליד
המשקפת ומשלשלת שלוש מעות לתוך קופתה.  קליק, קליק,
קליק. המשקפת פותחת צוהר לזמן קצוב, הילדה מכוונת את משקפת
הענק לכיוון ההמולה המתקבצת ליד גופתו של מיכאל.  אחוזת אימה
היא מחדדת את עדשות המשקפת לעבר גופתו ונהר הדם הבוקע ממנה.
אמה, שעומדת מטרים ספורים ממנה, פניה לדרום-מזרח וגבה מופנה
לילדתה היחידה המרותקת למשקפת, אינה מודעת להתרחשות שמתחתיה
ורק לוחשת פסוקים מהספרון שבידיה: "אנא ה', כמו שפקדת את
האבות הקדושים ואת האמהות הקדושות שרה רבקה רחל ולאה כך תפקוד
אותנו בזרע קודש של קיימא. ותעזרינו על דבר כבוד שמך לחננו
בבנים ובבנות בריאים ושלמים צדיקים וחסידים.  אמן ואמן."  היא
עוצמת את עיניה באדיקות, ממוללת את הפסלון המוזהב שנח על שדיה
ונושמת עמוקות.