היא הזכירה לי איך רציתי,
איך חשבתי שמי שטוב יצליח
ושמי שטוב לו לא יבין לעולם

הבו לי את החלומות; אלו הזולים, הזולים ביותר
אלו שהורכבו בסרט נע, בכפייה, ויתקלקלו מהר
את חלומות הנעורים על אוניברסיטה ותל אביב
דנה היפייפיה, בת השבע עשרה,
מתאהבת בעילם, המדריך המתלבש כמו בחורה
בן-דודה המארגן את הסמינר, מגחיך;
"מצידי זה בסדר. אני אקרא לה 'דני', תקופה, אם צריך."

"אין בדיוק זהות", היא אומרת, "למה להגביל את עצמך...
אני רוצה להיות סטודנטית
לנפוש בחנויות ספרים מוארות
לעצב בסרטים את המוזיקה, התאורה והזוויות..."

הבו לי את החלומות

ואני? חוגגת עשרים וחמש קייצים
לחים ומטונפים
שוב בעיר הגדולה, טעימה מזה,
טעימה מזאת
"פעם אחת בוגדת, תמיד תבגוד" אומר בסיפוק
מעושה,
של זה שאיבד את מה שיכולתי להיות (בשבילו).
מציג עצמו שלם, נבון. רגע אחרי לכתי,
יכולתי להבחין בו מבעד חלון המעונות
מטאטא שברים מדממים
ומכסה

הבו לי את
אני כמעט כמעט כעת
(ואם לא הוא, התהיי איתי?)

רוצה את
הכל
(שוב לבד ושתיתי)

האם די לי האם בכלל כדאי לי
לשאול
איך רציתי

23.8 3:36 לפנות בוקר
בן-הדוד בשיר זה, הוא זה שראשו הוטח בדלת ג'יפ צבאי בשיר
הקודם,
סתם לידע כללי