[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זאנאנה זן
/
לפני ואחרי

הוא נעמד בכניסה, מולו התרחשה הזירה לכל ההתרחשויות. גופים
שנעים מצד לצד, במין מעגליות שחוזרת ומשתנה ושוב חוזרת, כדומה
לתנועה אטית של אורות שנדלקים ונכבים ואז פתאום כבר לא שמים לב
לצבעים אלא רק לתזוזה. והתזוזה הזו גרמה לו להרגיש שייך, שייך
למוזיקה, לחלל ולמקום הזה בזמן הספציפי הזה. כך הוא יכול לזוז,
גם הוא, בלי להתחשב בסדר היקום ומבלי להיזכר במה שחשוב. רק
לזוז.

כאשר היא לא מצאה את שירי היא הבינה שנשארה לבדה אבל זה לא
הפחיד אותה כי  זה נתן לה תרוץ להיות קצת לבד ולהתנועע לצלילי
המוזיקה. מקודם גם הייתה לבד, עם שירי, אבל עכשיו זה אחר, היא
כבר לא מוצגת לראווה במין מוזיאון של אנשים אלא היא בעצם לבד.
לא מחושבת מידיי ולא מובלת למקום כלשהו, בידי מישהו. חשה הכל
משתנה מסביבה שכל מתעורר לחיים. זזה רוקדת בורחת.האורות
מתמזגים למשהו שלא ראתה אף פעם משהו שלא צריך לחשוב עליו כדיי
להבין אותו . שלא צריך להיזכר בו כדיי לחוש אותו. זה מהפנט את
הרגליים וממחיש לראש שזה הזמן לזוז ובאמת לזוז.

בארון הבגדים ,מאחורי הדלת, נשאר עדיין הצעיף מפעם אפשר עכשיו
להרים אותו ולהחזיר לארון.   הבגדים לא מתאימים למקומות
הרגילים. החושך מתאר טוב את מה שאין והגרביים, הם כבר בסדר שם,
איפה שהם, צריך רק למצוא את החזייה ואת הקפוצ'ון והכל יהיה
בסדר. צבעים לבנים ושחורים או שצבעים דהויים ומעורבבים. החולצה
שעל המדף, שעל המגירה שעל...  ריק, הכלום.
תזכורת של גופייה מפעם, בלויה כזאת, כהה כזאת, מרופטת וקצת
חסרה. חסרה מאוד. היא נשארה במקום אחר. והריח.. הוא של דבר מה
שקרה לפני כן. דבר אחר. לא כמו זה של עכשיו. אבל זו תזכורת
נחמדה.

ברגע שנזכרה שיש למצוא את שירי היה כבר מאוחר מידיי, היא הריי
לא תסתובב בין כל האנשים בחוסר ידיעה לאן היא הולכת  ואז פתאום
ראתה את הבנים ומיהרה להגיע אליהם לפני שייעלמו. הם לא יודעים
איפה שירי. היא מחליטה ללכת לחפש למרות הכל, יש לה את הסיבות
שלה. היא לא מוצאת. היא יוצאת החוצה. קר בחוץ. העונות כאן לא
משהו. היא בעיקר שונאת את הבקרים, הם מוארים  ביותר מידיי
צהוב. זה עושה לא טוב בבפנים, בהרגשה. אולי אם תלמד להתרגל. זה
רק טבעי. והנה שירי   והנה אור גדול והנה רעש מפחיד. מכונית
בתוך מכונית   שעל המדרכה ליד הכביש והכל במין צבע כהה שמחפה
על מה שקרה כאילו מתבייש .
אנחנו בעיקר לא אוהבים בקרים. זה לא דרך להתנהג צריך להתרגל.

כל המועדון שמע את הרעש ורץ החוצה. הוא לא ידע לאן כולם רצו
והוא אחריהם. רואה מכוניות עקומות וקצת עשן ופתאום רעש של
משטרה, כנראה שהייתה ליד, ככה זה באזורים האלו בלילה.  הוא
חושב לעצמו האם זה מספיק סיבה טובה בשביל ללכת? או שעדיין לא.
אבל זו תזכורת נחמדה למה שבאמת חשוב. לא צריך יותר להעמיד
פנים. לקראת הסוף, למעשים חסרי חשיבות. הכל הריי אותו הדבר.
הוא חוזר לדירה פתאום הרעש נגמר והשקט מתחיל. מצב של עוררות
ביחד עם עייפות. וקיבה ריקה שמתחילה לזמזם. בתוך המקרר האור
דולק. הוא אוכל איזה דבר וישר למיטה. החושך בעיקר שולט.

היא מוצאת מונית עולה עליה מגיעה לדירה ריקה. האור לא עובד.
המיטה ריקה. הארון מבולגן. היא מחליטה שזה הזמן לסדר. יש אנשים
שעדיין חיים היא חושבת לעצמה. סבתא שלה עדיין בחיים. היא יודעת
שעדיף לא לחכות לרגע האחרון. וכשמגיע הזמן לסיים עם הארון היא
סוגרת את האור. מקלחת קצרה תסדר הכל. ובצורה נקייה ללכת
לישון.

בלוויה אימא של שירי הקריאה שיר שכתבה :
"לישון ולחלום על ימים טובים יותר
לחלום על תקוות קטנות
כי האחרות כבר התגשמו
ולסיים את החלום באלפי אורות יפים".



האימא הוסיפה ואמרה. הקרב נגמר עכשיו. ואני רק מצטערת שלא
סיימת לחלום.

ברוח הקרירה הכל מתנועע בקצב אחר. רגוע יותר. מתאים ללוויה.
העצים זזים לימין ואז לשמאל והכל מהווה הווה. השמיים כחולים
וללא ענן בשמיים הכל מראה שזהו בוקר חדש. הוא החליט ללכת לדבר
עם האימא, זה יהיה ראוי וגם בכלל יעשה לו נחת. הוא מאוד הצטער
והבטיח שיבוא לבקר.

היא סיימה לסדר את הארון כשראתה שכבר בוקר. לא הצליחה להירדם
וזה בדרך כלל לא קורה. המיטה לא הייתה נוחה או שזה היה האור
שהגיע מבחוץ והחליט להיכנס לחדר. היא יצאה מהחדר מדרגות לכיוון
הרחוב ואז הוא ניגש אליה. הוא הביא לה נס קפה ועוגייה כי לא
רצה לבד. היא הצטערה שלא יכלה להגיע ולא נתנה הסבר לכך. הם
הלכו לגינה שליד. ישבו ,עישנו, הרוח הפסיקה. הנמלים שמתחת
לרגליים אספו את שאריות האוכל . הם נזכרו בפעם, בתיכון ואיך
שכולם היו מן חבורה של חברים טובים. הם מקווים שלא כאב לה.
אולי כדיי שיחזרו להיות ביחד. היה כל כך רע לבד. אז ביחד יהיה
טוב.

הוא מעביר את הדברים שלו לדירה שלה. הוא כועס שהארון לא
מסודר.
היא הבטיחה שתסדר. ובחוץ, בחוץ כבר לא בוקר אלא רק שעת בין
ערביים לא מיוחדת ולא שונה. הרוח לא מורגשת והרגע הזה לא יישאר
לנצח. הוא ביקש שלא תעזוב אותו, היא ביקשה שיסדר את הארון.
ואמרה שאנחנו צריכים לאהוב גם את הרע שבנו והרגישה שהפעם זה
ינוע אחרת, ללא הרס. ורוצים שזה יהיה כך. הבית חשוך החדר לא
מואר והמיטה נעימה לשינה, ככה, ללא תזוזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגיד אדון חבר
של שלי, עשית
משהו בחיים חוץ
מלזיין ת'מוח?





יגאל עמיר, בתול
בן 31 מקנא
בדמות דמיונית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/6/10 15:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זאנאנה זן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה