מתמצק לי על האצבעות, מתקרר ונדבק, עובר מאדום לשחור והברק
עומם. בינתיים, היא הפסיקה להשתולל, משקיעה את עצמה במאמץ
לנשום ובעצם, רק מטביעה את עצמה בדם שלה.
אני ניגש אליה, המבט שלה מתמקד באינסוף ולא מגיב ליד שלי
(הנקייה) שמסדרת לה את השער מאחורי האוזן. הנשימה שלה מואטת
ולשפתיה נוסף גוון כחלחל שהולך ומעמיק.
לא התכוונתי להפריע לה, אני שולח יד למטה להרגיש אותה מתקררת.
אבל זה רק מקלקל, כי היא עוצמת עיניים בכוח ונראה שהיא בוכה.
פניה מאבדים את הסטואיות האצילה שהם קיבלו כשהיא קיבלה שהיא
נשארת איתי. יתרה מזו, פספסתי את הרגע. היא יבשה וקרה שם
לגמרי.
אני מנסה למתוח את הרגעים האלה, של הסוף, של הנשימות האחרונות.
גמישות השרירים שעוברת דרך רעד מרטיט לרפיון הלפני אחרון.
האמת? אני נמנע לחשוב על האחרי. הניקיון של כל הסימנים
והשרידים, הגירוד מתחת לציפורניים, השטיפה החיצונית (והפנימית)
האיבוק בשערות - בעצם, למחוק אותי ממנה.
אני חופן את שד הקרח ביד הנקייה. כבד יותר עכשיו, מוזר לי
לקרוא למשהו כל-כך נקבי - הוא. שד זה כל-כך היא. אני מרגיש בשד
השני גוש, אבל זה לא ידאיג אותה יותר.
העווית האחרונה, מבחילה כתמיד, סוערת את כל הגוף שלה. היא
מקשיתה את הגב וגונחת, הקול צורם אך מרגש ומדגדג. הסערה חולפת,
אני מרגיש את העכוז השמאלי שלה עסיסי ותפוח, רפה לאט ושוכח
להשתמש ביד הנקייה. קצת יותר ניקיונות, אבל זה היה שווה את
זה.
אני ניגש להביא את ערכת הניקיונות, כשאני חוזר אני תופס את
המראה כולו; כל כך ארוכה ומושלמת, גוון העור עובר מדבש לחלב,
לשנהב ולבהט ונחשי עורקים מנמרים את הגפיים.
שעות אחרונות של אינטימיות, ניגובים עדינים בנקבים, בסדקים
ובשולי העיניים. חבישה וניגוב קרישי הדם. השלב האחרון הוא קר
ומבזה - שואב האבק, רועש ומטלטל את הגופה. עכשיו זו גופה.
רעשים ראשונים של בוקר מהדהדים מרחוק.
אני חוזר לבלומה, לילדים, לשכנה.