ריח של סקס בכפות הידיים שלי. הריח שלך.
קמת והלכת להתקלח, משאיר אותי שרועה על המיטה, עדיין מתכחשת
לבואו של היום החדש. שוכבת ומתענגת על זיכרון הריח שעל גופי,
מעורר את חושי ומחזיר אותי לליל אמש.
שוב הגעתי אליך.

מוקדם יותר באותו ערב ישבתי בפאב עם חברה, היא הזמינה אותי
לאיזו מסיבה של חברים מהלימודים. כמה מהם פנויים ובגילי, נראים
טוב, אינטליגנטים.
איכותיים, כביכול.
מכר שלה מהלימודים מתחיל לדבר איתה, ואז איתי. מגשש, בודק את
השטח. לא ברור עם מי מאיתנו הוא מנסה לפלרטט, אולי עם שתינו
במקביל. אני מתבוננת בו וטכנית הוא ראוי לגמרי. הוא מדבר איתי
על תואר שני ואני מהנהנת בחוסר תשומת לב, לא יכולה להסיר את
עיני מחלקת השיער הדלילה שבקדמת הקרקפת שלו.
מתלבטת אם לשלוח לך הודעה. בוהה בטלפון כל כמה דקות, מקווה
שאולי אתה תהיה זה שמתקשר. בסוף נכנעת ושולחת הודעה לקונית:
"רוצה שאבוא?"
כמה דקות של מתח עוברות והטלפון מצלצל. השם שלך כל כך יפה על
צג הטלפון שלי שאני נותנת לצלצול להמשיך. בסוף עונה.
"איפה את?", אתה שואל בנימה של פליאה למשמע ההמולה שברקע. אני
מציינת מיקום בעודי מפלסת את דרכי בין האנשים לעבר מקום שקט
יותר.
"את יכולה לבוא אם את רוצה, אבל אני לא יודע אם אוכל לספק את
השירותים שאת מצפה להם."
אני פוסעת הלוך ושוב לרוחב רצפת העץ שבכניסה. זה אף פעם לא
יכול להיות פשוט איתך.
"מה קרה?"
"פרקתי. פעמיים." אני נאלמת דום לרגע ומתעשתת.
"יש דברים אחרים שאתה יכול לעשות."
"טוב, בסדר", אתה משיב בשיוויון נפש, "בואי ואני ארד לך."
בטני מתכווצת. שונאת אותך.
"אני בדרך."

הולכת את המסלול המוכר אל הבית שלך בקצב אחיד ומהיר, הדם
מסתחרר בגופי, ואני מרגישה שחם לי למרות כמות הבד המועטה שעל
גופי. לפני פגישתנו הראשונה ביקשת ממני לבוא עם חצאית מיני,
ואני נעתרתי. מאז אני כמעט תמיד מגיעה אליך עם חצאית, נהנית
לשחק את המשחק הקטן שלנו.
מגיעה אל הרחוב המוכר, הכניסה הצדדית לבית שלך, עלובה
באפלוליות התל אביבית שלה. זה מקום שמתרחשים בו דברים שלא
קשורים אלי, כאילו אני יוצאת מעורי לערב אחד וצופה בגוף שלי
עושה כרצונו.
לוקחת כמה נשימות עמוקות ודופקת בדלת, דפיקות הלב מואצות. כמה
שניות בלבד מפרידות בינינו.
אתה פותח את הדלת בטרנינג.
אף פעם אנחנו לא מברכים זה את זו לשלום בנשיקה או חיבוק, למרות
עשרות הפעמים ששכבנו.

מתיחות של תחילת הערב.

"אז איך היה בפאב?", אתה שואל. "נחמד", אני עונה בחיוך שמשאיר
מקום לדמיון.
"נהיית תל אביבית, אה?" אתה אומר בנימה קנאית.
"רק תל אביבים יוצאים?", אני מיתממת, אבל יודעת בדיוק למה אתה
מתכוון.
אתה מציע לי לשתות, כרגיל. אני שותה כמה לגימות, למרות המתח לא
מרגישה צורך להשתכר.
אתה מתיישב  ליד המחשב כדי לחפש לנו משהו לשמוע, ואני מנצלת את
היעדרך ומשתרעת על הספה, נענית לאתגר שהצבת לי מוקדם יותר.
אתה מחייך.
הרגליים הארוכות שלי מתוחות לאורך הספה, והחצאית חושפת את קצה
הקעקוע שעל הירך שלי. אני מפנה את מבטי אליך ורואה שהחיוך
נעלם, ובמקומו מופיע המבט החייתי, זה שאני מכירה ואוהבת.
אתה מבקש שאסיט את החצאית כדי שתוכל לראות את הקעקוע יותר טוב.
אני מצייתת כמו ילדה טובה, מפשקת את רגלי והחצאית עולה מעלה.
הקעקוע נחשף בשלמותו וגם התחתונים שלי, מעוטרים בהדפס של
חתול.
אני מרגישה איך אני נעשית לחה ושולחת יד מלטפת לכיוון הירכיים,
גולשת לאיטי לתוך התחתונים.
"אכפת לך שאני אסתכל?"
"לא", אני ממלמלת, מרוכזת בגלי העונג הקטנים שמתפשטים בגופי.
עיניך בוחנות את ידי המתפתלת. אתה שולח יד לעבר הזקפה שלך,
מצטרף אלי.
"ספרי לי איך זה מרגיש."
"חם ורטוב..."
אתה קם וניגש אלי, מעביר את ידך על התחתונים. "החתלתול באמת
רטוב."
אתה מסיט אותם ומתחיל ללקק, כמו שהבטחת. הלשון שלך גסה וחסרת
סבלנות. אני מושכת אותך אלי, אתה חודר ונשימתי נעתקת. מנסה
לנשק אותך, אתה משתף פעולה כדי לצאת ידי חובה. הגוף שלי חי,
נושם, מדבר אותך.
אני שותקת.
אתה מנשק לי את הצוואר. אני מתעבת את זה ברוב המקרים, אבל הפעם
אלה השפתיים שלך שעוברות לאורך אבי העורקים שלי.

אתה כמעט אף פעם לא גורם לי לגמור. מרוכז מדי בעצמך, אלים מדי.
מצד אחד אני מכורה לאלימות הזו. רועדת מהתרגשות כשאתה מסמן
אותי בנשיכות, בשריטות, במכות שלך.
מצד שני אתה אף פעם לא משביע את הרעב שלי להבעת חיבה מצידך,
נעדר את המגע העדין והמתחשב של אכפתיות. במידה מסוימת אתה
מזיין אותי כאילו אני חפץ. אני מנסה לדבר בשפה שלך, עושה עצמי
כמה שיותר אדישה ומרוחקת. לפעמים זה כל כך אמין, שאני קונה את
זה בעצמי.
אתה הופך אותי, משנה תנוחות, מגביר עוצמה. הסשנים איתך ארוכים
בדרך כלל, והפעם יותר מתמיד. בהתחלה הייתי נכנסת מזה לחרדה. עם
הזמן, כמו לגבי עוד הרבה דברים בך, למדתי להתרגל. מספרת לעצמי
למה זה נכון לקבל אותך ככה.
אני מרגישה שאתה קרוב לגמור, משתהה בגללי. אני כל כך נהנית
כשאתה מגיע לשיא, הידיעה שאתה חווה את התחושות האלה בזכותי היא
מרגעי האושר הקטנים בהם אני נאחזת. רגעים כמו אתה ואני ביחד על
הספה, רואים משהו מטופש בטלוויזיה, כשהראש שלך בחיקי ואני
מלטפת אותו.
אני יודעת שאני לא קרובה בכלל, התנוחה והגירוי לא מתאימים.
מנסה לשדר לך שזה בסדר, תגמור, אני רוצה שתגמור בתוכי, אבל לא
אומרת. במקום זה מזייפת, בפעם הראשונה בחיי.
כמה שניות אחר כך אתה מגיע לאורגזמה המאופקת שלך. צונח לצידי
על המיטה, עוצם את העיניים. אני כורכת את רגלי סביבך, חובקת
אותך. פעם אחת חיבקת אותי בעצמך והנחת את היד על הבטן שלי. אם
רק הייתי יכולה להקפיא את הרגע הזה בזמן. להישאר כך לנצח.
במהלך הלילה מתעוררת לפרקים ומסתכלת עליך ישן, מדי פעם מודעת
לכך שאתה יכול להתעורר בכל רגע ולהיבהל מההתנהגות המוזרה שלי.


מתישהו מגיע הבוקר. אתה קם מהמיטה, בקושי מעיף בי מבט.
אני ממשיכה לשכב לעוד כמה דקות, ואז מתפכחת. מחפשת את פריטי
הלבוש המפוזרים שלי, מנסה להיזכר לאן זרקת כל אחד מהם בזמן
שהפשטת אותי. רוצה לבקש ממך שנבריז מהעבודה ונבלה את היום יחד,
לא משנה מה נעשה, מצידי לשבת ולבהות בך. אבל פני חתומות, בגדי
המלוקטים בידי ואני עוטה אותם, שכבה-שכבה.
למרות שאני אף פעם לא שותה קפה בבוקר, אני נכנסת למטבח לעשות
לי קפה, תמיד שואלת אותך אם אתה רוצה גם. אתה תמיד מסרב.
"אני לא שותה קפה, יש לי אותו לאורחים."
מתיישבת עם הספל על הספה בסלון וגומעת אותו באיטיות, שלוקים
מדודים. לפעמים אנחנו מדברים, לפעמים אתה פשוט יושב בגבך אלי
מול המחשב, רמז עבה למידת העניין שלך בנוכחותי.
הפעם אתה מתיישב לידי ומדליק את הטלוויזיה. בגחמה של רגע,
מחליטה שאני נשארת. לא אכפת לי אם אתה רוצה או לא.
נשכבת על הספה לצידך ומניחה את הראש על הירכיים שלך. אתה ממשיך
לשבת באותה התנוחה, השרירים קפוצים, לא נוגע בי, לא מדבר.
כאילו אני לא באמת שם.
אני מנהלת איתך מלחמת התשה סמויה. אתה מעביר לערוץ הספורט.
"אם אני אשים סנוקר, אולי היא תלך", אני אומרת בצחוק שמסתיר
בתוכו כאב מודע.
"ביליארד", אתה מתקן אותי ומגחך את הגיחוך הקטן שלך, "זה משחק
שונה לגמרי."
פתאום מצלצל הטלפון ומציל אותך. ההורים, רוצים שתקפוץ לבקר.
אתה מלווה אותי לדלת ואנחנו נפרדים בנשיקה חטופה. מערבולות
המילים שבראשי מצטמצמות לכדי חיוך קטן.
אני סוגרת מאחורי בכבדות את הדלת ויוצאת לרחוב הסואן ושטוף
השמש. אנשים אחוזי תזזית חולפים על פני בקצב מהיר ואני נותנת
להמון המתרוצץ לבלוע אותי לקרבו, עד השכחה שתגיע.

עד לפעם הבאה.