התבוננתי מבעד לחלון הקופא, שעה אחר שעה.
הנוף דמם כנדמה שלא יפשיר לעולם.
זגוגיות קרח קטנות, הכפור הכפור אני רוטן.

כאשר הצללים שבו, עמוק לתוך שעות של שקיעה.
נמלאתי חרדת מה.
לקחתי שמיכה כחולה וכסיתי את גופי הרועד.

חשתי מוגן, אינני יודע מדוע.
כילד הבודק היטב את תחתית המיטה פעם אחר פעם כדי לוודא
שהדימיון לא מתעתע בלילה.

פסעתי בחרישות ברחבי החדר העגלגל.
רוח הכפור לא פסחה על עלי השלכת המתנדנדים ארצה.
תחושת נוסטגליה עזה אחזה בי, הייתי מוכרח להציץ אל העבר.

פתחתי מגירת עץ ישנה, אף לא רעמי זעם הגשם לא הצליחו להחליש את
חריקת צירי המגירה.
מצאתי מחברת עבת שורות סתמיות כתובות והעט אדום מוזר מראה.

כתבתי את התאריך והשעה, לא היה לי יותר מה להוסיף.

ברקע - חליל עתיק מתנגן לו בדממה יתרה.
קשה להסביר כיצד נעימות הכלי מזכירות קולות רוח ערב יגעה.

הקשיבי לי, לוחש כך ללבך.
עד אחרית הרקיע הכחול, בל אני כנד עד היום בו רוחי תמוג.
על פני האדמה הקשה והקרה, עד היום בו אפול אל שנתי הנצחית.

לעולם לא אשכח את חיוכך
לעולם לא אשכח את הדמעות שחלקנו.

תחילה נכתב באנגלית, בפן די שונה.
החלטתי כי ראויה העברית, תוצאה של שכתוב...