כשאני מורידה את המשקפיים קצת יותר קל להתבונן בך.

נראה לי שזה משהו שקשור לצבעים, הם כנראה חדים יותר, ואולי אתה
קרוב יותר, ואני - לא אומללה, או לפחות קצת פחות עצובה.
עבר הרבה זמן מאז שעברנו לבית הזה ליד הגלים. ונראה כאילו
האושר רק מחכה בסיבוב, אולי בין כוס הקפה שאתה מכין לי בבוקר,
אולי ברגע לפני שאני עוזבת לעבודה, בריח של הים בערב. זה נראה
טוב, זה גם מריח טוב, כל התכלת הזה אומר לי שזה יכול להמשיך,
שניה לפני שאני מרכיבה את משקפי השמש.
בערב הולכים למסעדה ואתה מספר לי איך היה לך בעבודה, ואני
מקשיבה ומהנהנת, ושואלת את כל השאלות הנכונות - למה? מי אמר?
מה אתה רוצה לעשות? ואתה ברגע של שתיקה שואל - אבל מה איתך,
ואיך היה היום? ואני מרגישה נבדלת, משעממת, כאילו מצופה ממני
להבריק מצד אחד אבל להיות עם עומק גדול מצד שני, באר שלא
נגמרת.
והרגע שבין הקפה לים בערב, כל הרגעים הקטנים האלה מדגישים את
הפרטים, הצבע של הלבנים בקיר לידנו בדרך לאוטו, הלחיצה על
כפתור הנעילה של הדלתות ("מי יודע איזה משוגעים מסתובבים בחוץ
היום"), לחכות שהשמן במחבת יתחמם (וההגיה הקשה של המילים "רוצה
שניצל?) אני, מקפלת את המגבת. אתה, מכבה את האור.
ולפעמים אני רוצה להבריק באמת, בחספוס כזה שיראו, כמו אז
כשחברה אמרה לי לבוא לחו"ל כאן ועכשיו לחודש ורציתי להבריק
בעיניים ואמרת - אבל מה איתך? ומוססת הגשמות עצמיות עם מילים
כמו מתגעגע, ואני, ואותך. נשארתי, איך אפשר כשמישהו כל כך אוהב
אותך, ואת כל כך אוהבת את האהבה שלו.
וכך עוברים להם הימים. אנשים חדשים במיוחד אין.
בערב הלכנו למסעדה, מוזר איך אתה זוכר דברים מאד מסויימים
מימים מכריעים, אני זוכרת שלמלצרית היו עיניים שחומות גדולות,
ושחשבתי לעצמי שוב שגיל המלצריות קטן משנה לשנה - ואולי זו אני
שגדלה וגדלה, כמו שאמרו לפני. וכשיצאנו לא ראית את האוטו, לצבע
של הלבנים ליד רק אני שמתי לב, וכמעט עברנו באדום. זה די פשוט
ללכת לבדיקת ראיה, באופטיקה שאני הלכתי אליה. חצי מסגרת אפורה.
אחד וחצי, ימין, אחד ושלושת רבעי, שמאל.

זה לא יפה לך כל כך משקפיים. דרכם אני יודעת, אתה רואה את חוסר
היופי שבי, ולא נהנה כמו פעם, לא מרגיש גדול יותר ושווה יותר,
אלא מרגיש שווה כמו, אולי אפילו פחות.
ואת הכיעור הזה, השקט, הרגיל, של שנינו, גם הים לא יכול לשנות.
העדשות של המשקפיים מונעות מהמלח להיכנס לעיניים, ורואים טוב
יותר. ואולי פשוט רואים.
כל פעם שאני יוצאת מהבית אני בטוחה שבפעם הבאה לא אחזור, שנינו
רוצים לשבור את המשקפיים האלה שעומדים בינינו, ולכן בערב
מביטים הצידה, מחכים לרעש של הילדים שיפריד גם הוא.

הבטן עגולה, הצחוק שקט, הגננת אומרת: רועי צריך לעשות בדיקת
ראייה.
הפעם לא אחזור הביתה.