והיא הולכת את דרכה עד לתקרת שמים
באובך האבק של סייגון
על גדות המים, בין מפלים של דייגים
סוחרים קטנים מוכרים ממתקים ואופיום
מלבים את היצרים בתוך שמי סייגון

אצבע צהובה עם טבעת זהב ואבן טובה
קורצת לה מאיש סיני מרשים
לבוש חליפה
בתיבה השחורה של מכונית עתיקה היא מפליגה אתו
כל הזמן ללא נודע
והיא כן מרווה את גופו בנעוריה
והוא נותן הכול גם את לבו
את לבה היא שומרת לעצמה
בתוך קופסה
על הספינה שתיקח אותה,
היא תבכה
הוא כל-כך רצה אותה

הצגות מוצגות היא נותנת קח
אל תחוש אני שלך אהיה לי נואש
עיניה בכסף בהישרדות
על חמת אפו של פייר
זונה מלוכלכת הוא אומר

אבל את הכסף הפייר לוקח
והיא לוקחת טונות אהבה
אהיל כבד מיטה קשה
אליו משם בגשם, מעיל ניילון
להרוות אותך היא אמרה
"אהובי," היא תגיד אחרי שנים
כשפניה יהיו הרוסים

הן שונאות אותה
זורקות עליה כדורי-משחק
פניה היפות מאוד, על ראשה מגבעת גבר
שתי צמות יחפות שחורות
בדרכה עיקשת

"אקח אותך לפריז," הוא אומר
גחמה של תשוקה, באקט החדירה
בת 16 בקושי, לא בתולה
ביתק הסיני את האישה הלבנה

היא כותבת אותו שנים אחרי
טלפן אליה זקן
"אני עוד זוכר,"
"אני עוד אוהב,"
וכתבה ולא ידעה
שנים מול מכתבה, לאט מעלה נעוריה באוב
"פניי הרוסות, הייתי יפה,"
כשרגליה הלבנות הצחורות
הצטלבו על ישבנו חסר-השיער
כמו ספינה חתר
בוצע
ים בתוליה
הייתה יפה וגאה
לפני שנים בסייגון העתיקה