אלרועי מלטף את צווארי בעיניו - אני מתקמרת, לא מתיקה את עיניי
משלו. טנגו של מבטים מתחיל לתפאורת שיריו של לאונרד כהן, הולך
ומתגבר עם מעיל הגשם הכחול ומגיע לשיאו עם עומקן של אלף
נשיקות. עוד מרלבורו, עוד ויסקי ואני רואה אותו לפתע מולי.
מדברים כמו שרק שיכורים מדברים. ראיתי את הכמיהה שלו לאהבה
והוא ראה את הכמיהה שלי לאמון. לפתע היה נדמה שאנחנו משתכרים
האחד מן השניה יותר מאשר מהאלכוהול שזרם בשפע. ביקשתי ממנו "אל
תנשק אותי עד שזה יהיה בלתי נמנע, עד שזה יתפוצץ". הוא שאל
אותי מה אני הכי אוהבת ואמרתי לו "עיניים", הוא חייך והראה לי
קעקוע של זוג עיניים מכושפות. הבטתי בעיניים הללו ובעיניי השקד
שלו עצמו ונשביתי. נפלתי, צללתי, התאהבתי, כאבתי והוא בתמורה
הביט בי כמו ראה את ונוס מגיחה מן הים.  
הוא יכל לראות אל תוככי המנהרות של הנפש. מודע- לא מודע הוא
דיבר אל הפציעות של הלב, וגרם לי לרגע להאמין שאפשר להחלים.
ראיתי בו את העדינות שמאחורי השנינות, את האמונה בטוב לבו של
האדם, את הכוויות שספג בגללה. הוא שיתק אותי. לא יכולתי לזוז
ממנו, ישבתי על ברכיו וידעתי שזהו המקום היחידי שאני יכולה
להיות בו.
הוא סיפר לי על פיות ומלאכים, הוא דיבר על עולם אחר, ירוק
ופורח שעצם קיומו תלוי בקיום העולם שלנו. "אנחנו מאזנים זה את
זה ובכל פעם שקורה דבר רע - הנימפות חייבות לדאוג שיקרה משהו
טוב בשביל לשמור על האיזון הזה". דיבורי שיכורים... והאמנתי
לו.
"את מכשפה, אבל מכשפה טובה. כל הדברים הרעים שעברת הפכו אותך
אולי לאפלולית אבל המהות שלך רגישה, עדינה, טובה." מאותו היום
הוא קרא לי לילית.
נושם על צווארי, מנשק את עצמות לחיי בעדינות ובו בזמן תופס את
ירכי בתשוקה שאין לה סוף, נגמר הטנגו.  כמו בשניה הראשונה
שאחרי הריקוד- מביטים אחד בשניה המומים.
הוא נישק אותי בחרדת קודש, כמו מתוך פחד שאם ינשק חזק מדי אני
אחמוק מאחיזתו, כמו חושש שאמס מהחום של שפתיו. היה נדמה לרגע
שהחשמל עומד  באוויר, גלים גלים של חשמל הכו בבטן ואני -
התמכרתי.
I want you של אלביס קוסטלו.
הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה הייתי בת ארבע עשרה ומאז
ידעתי שזה השיר שלי.
אלרועי הקדיש לי אותו בלי לדעת את זה. בדרך לאנשהו, איפשהו קצת
אחרי שער הגיא היה דחוף לו להחליף דיסק, והיה ממש חשוב לו
להשמיע את השיר הזה. באותו הרגע הייתי שלו, טוטאלית כמו שלעולם
לא אהיה שוב.
בלאק. של פרל ג'אם.
ללניה. דיפ פרפל.
תחילת הסוף שלנו הייתה כשהוא סיפר לי שאלו השירים שמזכירים לו
אותי. ידעתי אז שהפכתי עצובה מדי, ארוכה מדי. השדים של שנינו
הכניעו אותנו; השתייה שלו, הדיפרסיות שלי.
לפנות בוקר ירושלמי ערפילי היה תפאורה מושלמת לבאות. עטופה
בסדין התיישבתי על אדן החלון הרחב והדלקתי סיגריה. הוא עוד שכב
מותש על המיטה, סופג את שאירע עליה עד לפני כמה דקות. " יאיר",
הוא פתאום אמר "יאיר ושחר".
Comfortably numb  של פינק פלויד התנגן ברקע.
שאלתי אותו מי אלה. "יאיר לבן ושחר לבת - השמות של הילדים
שלנו."  לשבריר שניה האמנתי לו, ראיתי את התמונה ואהבתי אותה.
הרגשתי בטוחה, שלמה ומאושרת כשהסתכלתי עליו וראיתי שהוא מסתכל
עלי. לשבריר שניה יצרנו יקום שהוא רק של שנינו ושל הילדים
שלנו, עד שנגמר רגע החסד. לאטה התגנבה לה הידיעה שלאלרועי ולי
לא יהיו ילדים, לא תבוא לנו הנחלה שייחלנו לה. אני מבחינתו כבר
הייתי שייכת למוזות ולנימפות, והוא מבחינתי הציל אותי מעצמי אך
ראה יותר מדי בדרך.
Baby you'r a lost couse זה השיר האחרון ששמענו יחד.