[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל סהר
/
מכתב לגן עדן

אני אף פעם לא אשכח, נחקקת בזיכרוני. לא הרבה עבר עלינו יחד,
אבל רבות עבר אחד לצד השני. לאורך ציר הזמן שחלקנו במקום כל כך
קטן ומשפחתי, ידעתי עליך יותר. אולי ידעת גם אתה, אבל עכשיו
אתה צרוב בי, צרוב לנצח.
אני לא יודעת מי הייתי בראשך, מה הייתי. אני לא יודעת אם בכלל
זכרת את שמי, את היותי, אם הייתי קיימת בעולמך. גם עולמי היה
מלא באחרים, בחברים, במשפחה. לא עצרתי לחשוב עליך כמעט, אולי
רק בנוסטלגיות. בשקט ובלי שיידעו חשבתי על כולכם. על הרע שהיה
לי, על הטוב, על העצוב והשמח, על התקופה ההיא שרחוקה ממני שנות
אור כעת.
אני לא זוכרת ממתי אני מכירה אותך. אולי זה מהגן, אולי מהכיתה,
אולי בכלל מגיל שלוש. אני גם לא זוכרת אם היית איתי בכיתה אי
פעם, אני לא זוכרת הרבה ממך. אני זוכרת שתמיד גיחכתי לעצמי על
כך שהמשקפיים שלך מחליקות על האף. אני זוכרת את המבט מאחוריהן,
המבט שתמיד היה מלא במשהו. אני אפילו לא יודעת במה, אבל תמיד
היה שם ניצוץ. אני זוכרת שניגנת על גיטרה, אני זוכרת את הבית
שלך. אני זוכרת שבאתי אליך פעם ושיחקנו ברובי לייזר, כשעוד
היינו קטנים וחברים של כולם. נראה לי שהיית אחד האנשים היחידים
שמעולם לא עשה לי רע, שמעולם לא שנאתי מתוך הקבוצה שהייתה לנו.

אותה חבורת ילדים קטנים שהתפרקה לקראת סוף בית הספר היסודי,
השאירה בי טעם מריר-מתוק. כל אחד הלך לדרכו, כל אחד ואחד מכם
התפוגג מזכרוני בקצב כזה או אחר, מפנה מקום לזכרונות חדשים,
עדיפים יותר.
כולכם התפוגגתם עד לאותו יום. אותו יום בו שמעתי עליך, על מה
שקרה, על שהלכת לטייל ולא שבת. פרצתי בבכי איום ללא שום הבנה
מדוע. הרי לא היית חלק מחיי, היית רק תפאורה לילדותי. הדמעות
לא פסקו וככל שבכיתי יותר כך הרגשתי צבועה. הרגשתי שאני לא
ראוייה לבכות עליך, על המוות הטיפשי שלך, כיוון שלא הייתי חלק
מחייך. אז הדחקתי. שכחתי ממך, שכחתי מה קרה והמשכתי בחיי.
צחקתי, שמחתי, נהניתי לרוב - הזיכרון שלך עבר.
עברה שנה, ועוד אחת - ואז ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אחרי שכל
שנה בטקס בכיתי עליך קצת, עמדתי למענך בצפירה, והמשכתי הלאה,
החלטתי החלטה. החלטתי כי יום הזיכרון אינו היום היחידי לזכור
אותך, זהו אי צדק לבכות עליך פעם בשנה, להיזכר רק כשנאמר
יזכור. החלטתי לזכור אותך כל השנה, לחשוב עליך יותר, לתת לך את
הכבוד הראוי לך. למרות שלא ראיתי אותך קרוב ל9 שנים ולא דיברתי
איתך קרוב ל12, למרות שאף פעם לא היית חבר אמת עבורי - אתה
ראוי לזה.
וכך, כל פעם שאני שומעת את השיר קארמה פוליס של רדיו הד, זה
שאורבך הקדיש לך בקלטת שעשה לנו, אני חושבת עליך, וכל פעם שאני
שומעת את שאגי שר"מיסטר לאבר" אני נזכרת בך וצוחקת. זה מחזיר
אותי לכיתה ה', ששרת לי בגאווה את המילים שהמצאת למנגינה של
השיר:
אה בידי בום באסטיק, אני לועס מסטיק
אה בידי בום בום, הוא בצבע חום
אה בידי בון בון, אני עושה בלון
אה בידי בום בץ, הבלון התפוצץ.
אתה מעלה לי חיוך עם השיר הזה כמעט כל יום, ואני רוצה לומר לך
תודה על כך. דבר מתוק אחד קטן שנשאר לי מהילדות, שמזכיר לי
שהיה גם טוב, ונותן לי כוח להמשיך את חיי בכל הכוח - למרות
ששלך כבר נגמרו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה אני
או שכולם
חושבים
שהברנשים
שכותבים את
הסלוגנים

לקחו שכטה
אחת יותר מידי

ובקיצור יש
למישהו אש?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/10 8:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל סהר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה