אז אם נהיה לגמרי כנים
אתה מאושר בין חומות
ובין כל הסיפורים בעיר
שלך העצוב ביותר
וכמה שנחפש, לא נמצא
אפילו מחשבה אחת מקורית
בכל ימי חייך.

אז כן,
למלא את הדפים שלך בקימורים נשיים כבר הוכיח את עצמו בעבר,
ובסוף שניכם ישבתם שם מובכים, ידעתם שהסקס הוא לא כמו שכותבים,
אבל מה כן בעצם?
נתת את כל כולך, לסופרים יש נטייה לעשות זאת.
וכשהתחלת לכתוב על התקופה שהיא תלך, בזמן שהיא עדיין בחדר
השינה, אז גמרת את זה, ברגע המדויק הזה. לבסוף, כשזה נגמר,
הרגשת מלא גאווה שאתה יודע בדיוק מה להגיד, ציטטת לה:

ואני אהיה הראשון שאשכח אותך
כשיזרקו אותך לכלבים
אעביר את הימים בניחושים
ואת הלילות בקריאת שירה.

היא חשבה שזה נורא רומנטי, כמובן, אבל עדיין עזבה.
אז פתחת את העיניים וכתבת על אורות מרצדים ופנסי רחוב, יצאת אל
העיר ואל השירים שבה, איפה שגדלת ואיפה שתמות, וחשבת שזה מה
שיהפוך אותך לכל מה שרצית להיות, כל הזוהמה המטונפת הזו, כאילו
שאם תלכלך את עצמך מספיק תוכל לכתוב משהו שראוי להם.

אני כבר לא זוכר, זה מה שאתה אומר עכשיו
ומתרץ תקופת חיים שלמה במחלות הזקנה והנעורים
אומר שאנשים הם חיות, כל אחד ואחד מהם,
אחרי כל כך הרבה זמן שניסית לכתוב עליהם
והבנת שאין כניסה לגן החיות
אנשים כמוך יכולים רק להסתכל מבחוץ
להתאהב, להתמכר, לכתוב,
אף פעם לא לחיות,
לא כמו שצריך,
לא איתה.


הציטוט, המדהים, של שמעון אדף.