ומה אנחנו יודעים בעצם?
דרך לילות נטולי שינה הובלת אותי אל החיים.
כמו כולם, חשבנו שאנחנו יודעים הכל על אהבה, וכשהכל התמוטט לנו
מתחת לרגליים. זו הייתה נפילה חופשית לשום מקום.
אחר כך כתבת רק על פרפרים וזריחות, כאילו שזה ינקה את כתמי
הקפה מהשולחן.
אפילו אז היית כל מה שטוב בעולם הזה, היית ווינסטון אדום ושיער
אדמוני, ונמשים ומילים שבורות, ואמרת שהגדולה היא לעבור את כל
זה ולשרוד, להתהפך ולקום ליום חדש. היו פעמים שבאמת האמנתי לך,
בשאר הפעמים הצלחת לעבוד רק על עצמך.
אמרת שעזבת את תל אביב כדי לחשוב, שכל משחקי הבשר האלה מעייפים
אותך, שכל השקרים שהם את מצמידים אותך לאדמה כמו שורשים,
מקרקעים אותך לעיר המקוללת הזו.

כתבת לי שליד חדרה ראית שמש נוגעת במים, ובמקום אחר ילדים
משחקים בחצרות מבעד לחלון. אמרת שזה מנקה אותך, ואני דווקא
אהבתי את הפצעים שלך, את הצלקות, את כתמי הקפה.
את עדיין כל מה שטוב בעולם הזה, גם אחרי שהפסקת לעשן וצבעת את
השיער. את יכולה לחזור, אני כותב לך, העיר לא תכיר אותך.
אבל את בשלך, עם פרפרים וזריחות, משאירה אותי להתמודד עם העולם
הגדול הזה, להכות שעה אחרי שעה, עד שתחזרי, נקייה וזכה כמו
שמעולם לא היית, לגאול אותי מיסוריי.