היא מראה לי את הצלקות שלה במין גאווה מטופשת כזאת, מסתכלת
בחיוך החצי משוגע על דרך התגובה שלי.
אני נאנחת בתוך עצמי, משהו קצת צובט את הלב, מה עכשיו יהיה.
"כשנגדל, ואני אהיה בבית משוגעים, את תבואי לבקר, נכון? ותביאי
לי מגזינים כאלה ותקחי אותי לימי כיף בקולנוע, תראי לי סרטים",
כן אני מהנהנת. אני אבוא לבקר.

הילדה הזאת, המוטרדת כל כך, עם העיניים הירוקות הגדולות, שהיא
הצליחה לרשת מאמא ואני לא. הילדה הזאת, שבריר האדם העדין הזה,
שקורע לי את המיתרים בחזה כל הזמן, מנגינה לא נכונה.

בת עשרים כבר, לא תינוקת, לא דבר שאפשר להגן עליו, הולכת על
הגבולות של כל האנשים מסביבה, כמו ענן שחור מרחפת מעלינו, היא
והמוות שלה - רומן.

"הפסיכולוגית אומרת שהמינון לא נכון עכשיו, שצריך לשנות, זה
מין תקופה כזאת זה יעבור והיא אומרת שלא תבינו".
התקופה הזאת נמשכת כל הזמן, המשפחה שלנו מתנדנדת בין המינונים
השונים, מזמן כבר הבנתי שאם תרצה מספיק לא אוכל להציל אותה.

על קו התפר של תל אביב - ירושלים מתנהל הדו שיח, בין סינון
שיחות והודעות מבהילות, אני מנסה למצוא שקט נפשי והיא
לצלם-אגד, 480 מחבר בנינו.
כמו אמבולנס, אני עולה עליו רק במקרי חירום.

אחר כך תלך ותצא ותחזור ואני אשתוק, כי מה עוד נותר לי לומר,
היא התישה אותי, שזהו הרגש שלא מדברים עליו בסרטים או ברומנים
הרוסיים הארוכים, מה קורה כשמי שאתה אוהב מתיש אותך, מעייף
אותך, שולל ממך את הכוח להגיב.
משפחה לא משאירים מאחור, אך היא נגררת על הכביש כבר יותר מדי
זמן, אוחזת יד אחד בדלת המכונית, יד אחת בידי המנסה לנהוג.
רגליה משתשפשפות ברצפת האספלט, נחרכות, עורה מתקלף, ריח של בשר
אדם רקוב, אני אומרת לה, "תיכנסי, ניסע רחוק, יהיה בסדר" והיא,
מחייכת לאור השמש, כאילו אומרת, אני נהנית, אני נהנית ואת
לעולם לא תוכלי להציל אותי.

היא יושבת בשקט, עדיין מחוייכת, הצלקות בוהקות באור הפלורסנט,
אני חושבת לעצמי, צריך לקנות מיתרים חדשים.