נקשת על כתפי
בתור לאטובוס
(שזוף, מסופר, נראה טוב יותר
מאי פעם, האיש הראשון
שאהבתי),
היחיד שמביט בי מאחור
ויודע
מי אני.

מישהו התיישב לידך.
מישהי התיישבה לידי.
עד מהרה נרדמת,
ראשך מוטל כנגד החלון
(ליבי מטיל ברק כבד ורעם).


ורציתי לספר לך
על נעליו הצבאיות הכבדות
של אחי הקטן,
המוטלות בפינת החדר,
על כאבי גדילה.
רציתי להגיד
שכבר איני בוכה,
לומר
שכבר אינני בוסר.

8/8/09