[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני יושבת בחדר מול החלון, בחוץ יורד גשם ובפנים החימום פועל.
העור שלי חם, הלחיים שלי לוהטות אבל בפנים קר לי. קצת ליד הלב
אני מרגישה את זה הכי חזק. מין ריקנות כזאת שאין לה סוף. זה לא
בגלל שמיכאל עזב אותי. למרות שהוא הלך ואני יודעת שהפעם הזאת
הוא לא יחזור. זה גם לא בגלל שאני יושבת לבד בחדר ולא יודעת
למי לצלצל. אני לא אוהבת להיות לבד, אבל לא זאת הסיבה שקר לי.

אני מנסה להעמיד פנים לרגע שאני המקור לכל הכעס שלי. שאני היא,
אמא שלי, ויש לי בת ששונאת אותי.
הבת שלי אפילו רוצה שאני אמות וזה בסדר כי גם אני רוצה למות.
יום אחד היא מחליטה לכתוב על זה סיפור. כן, היא כותבת סיפור על
איך היא שונאת אותי ואיך אני מתה .
היא כותבת בשפה גבוהה, יש לה סגנון. הסיפור שלה נפתח במשפט
"אימי נסעה ברכבת, המסילה רעשה באוזניה.    
היה חורף בחוץ אך ברכבת המזגן פעל בחוזקה. הייתכן שעובדי הרכבת
מניחים שחם לנו? שאלה את עצמה. רועדת מקור לתוך המעיל העבה.
הקרונות היו צפופים, מלאים באנשים, אימי עמדה במעבר מרוחקת
מהם.  עיניה לא הביטו לעברם הם בהו ברווח הנחשף עת התרחקו
הקרונות למאית השנייה אלו מאלו ושבו וחברו יחדיו. בסתר ליבה
היא קיוותה שהקרונות יקרעו עצמם מהבשר המתכתי של הרכבת בחוזקה
וינתקו זה מזה.  אז תעוף היא פנימה, עמוק עמוק לתוכם, גופה
יעצר מנפילתו רק בהגיעה לקרקע. היא דמיינה את ראשה החבול
מתרומם לרגע מהיר אחד בטרם יעלה הקרון האחורי וינפץ את גופה.
המחשבה הרטיטה אותה.
הרכבת האיצה את נסיעתה והקרונות רעמו חזק יותר ויותר."
הבת שלי עצרה את כתיבתה, אני שונאת אותך אמא, חשבה.
לא במודע נסגר פיה בכח, כמו אמרה לעצמה ללא קול כי איננה
הולכת להתנצל על שנאתה. שנים שהיא מטפחת ומגדלת אותה והיום היא
מוכנה לעמוד מאחוריה בראש זקוף ולהגיד 'אני שונאת אותך ואני לא
מתביישת בזה'.
"הכרוז ברכבת הכריז "תחנת תל-אביב מרכז סבידור - הנוסעים
מתבקשים ל.." והקרונות נעצרו.
באצבע מהוססת היא לחצה על הכפתור ופתחה את הדלת. קול הדהד
בראשה 'מה את עושה?' יותר מכל דבר אחר היא רצתה להישאר על
הרכבת, לחכות עד שזו תתפוס תאוצה ואז לזנק החוצה והלאה ממנה.
אל עולם אחר, חדש ומופלא."
פחדנית. זה מה שאת, פחדנית. למה לא קפצת? היית שמה כבר סוף
לכל.
היית חוסכת מכולנו את הסבל שבחייך חסרי הטעם.
"איזו סיבה הייתה לך להישאר?" צעקה בתי לתוך הדפים.
"ששש" היסה אותה מיכאל, "מה את צועקת?" הם ישבו בבית קפה ברחוב
אחד העם. היא כתבה את הסיפור שלה והוא קרא קצת עיתון ואחר כך
ישב לכתוב את התסריט לסרט החדש שלו. "למה אתה צועק עלי?" שאלה.
בתוכה הייתה מובכת מההתפרצות. "יש פה אנשים, אנחנו לא בבית את
לא יכולה סתם להתחיל לצעוק ככה". "אני יכולה לעשות מה שבא לי".
מיכאל סירק את שערו לאחור, תנועה זו רימזה לה על כך שהוא
עצבני. קבוצה של שערות בלונדיניות נותרו בין אצבעותיו והוא
ניער אותן במהירות. בתי העיפה לעברו מבט נוסף חושבת לרגע אם
לומר לו עוד משהו ומוותרת. היא הורידה את ראשה לכיוון הדפים
החזירה את העט לאצבעותיה וכתבה: "אמי ירדה מהרכבת מלאה ברחמים
עצמים ופנתה לכיוון המדרגות הנעות. מישהו עישן והיא נגעלה. ריח
העשן שיצא מהסיגריה וירד במורד המדרגות העולות חדר לתוך אפה
והפריע לה לנשום.
היא הסתכלה במבט מעורפל סביב והתנתקה מהמציאות לתוך זיכרונה
שלה". כתבה בתי ואני בעקבותיה פשפשתי בחוסר ברירה בזיכרוני
והעליתי זיכרון ישן, על אהבה שהייתה לי. את הזיכרון שלי בתי
החליטה לכתוב בשפה יותר פשוטה כי הוא שלי לא שלה. "הייתי אז בת
17, נערה עדינה וביישנית. היה לו שער בלונדיני ועיניים כחולות,
הוא רכב על אופנוע ועישן סיגריות. אף אחד מהחברים שלי לא עישן.
ברור שהכרתי צעירים שעישנו, אבל לא הייתי מחוברת איתם, הייתי
ילדה טובה. איך אהבתי את השיער שלו, חלק כל-כך ובהיר לא כמו
שלי. הראש שלי מכוסה תלתלים כהים קשים ומסובכים כל-כך, גם
השיער של הבנות שלי כזה. אם הייתי מתחתנת איתו בטח היה להן
שיער כמו שלו.
הוא היה מגיע אלי לאסוף אותי מהבית, הוא לא היה עולה רק צופר
מלמטה ואני הייתי יושבת ומחכה. תמיד ידעתי שהוא בא עוד לפני
שהוא צפר, לפי הרעש של האופנוע. אבל  הייתי יורדת רק כשהיה
צופר. היינו נוסעים ברחובות והוא עם סיגריה ביד, תמיד עם
סיגריה. לפעמים היינו הולכים לראות סרט, אחר כך הוא היה מדבר
עליו שעות מנתח כל זווית צילום. הוא חלם להיות צלם. בזמן שהוא
היה מדבר אני הייתי בורחת לי לחלומות בהקיץ. הייתי מדמיינת את
החתונה שלנו, ידעתי בדיוק איך תיראה השמלה שלי. ידעתי שאני
אבכה והוא גם יבכה.
אחר כך נגור בבית קטן הוא יעבוד כצלם ויצליח. יהיה לנו מספיק
כסף כדי לחיות בנוחות. אני אארגן תערוכות, יציגו בהן את
העבודות שלו. הוא יתראיין לעיתון לספר על האהבה הגדולה שלנו.
אחרי שנה תיולד לנו בת- טלילה ואני אפסיק ללמוד ואשאר בבית
לטפל בה. פעם בשנה אני אארגן תערוכה גדולה לכבוד הצילומים שלו.
רק שעכשיו אנחנו כבר בקושי נדבר כי הוא יהפוך לאיש העולם הגדול
ויחשוב שאני פשוטה ומשעממת. הוא ירוויח יותר כסף ואנחנו נעבור
לדירה גדולה יותר. אבל הדירה תהיה בעיר ולא תהיה גינה. הוא
יתחיל לעבוד בלילות.   הוא יגיד שככה יש לו השראה. אני אכנס
שוב להריון ואחר כך לא אצליח לרזות. למעשה אני רק אלך ואשמין.
אני אתמכר למוצרים דיאטטיים שלא יעזרו לי. לילה אחד הוא לא
יחזור הביתה ולמחרת הוא יגיד לי שהוא לא אוהב אותי יותר ושהוא
עוזב.
הייתי מפסיקה לדמיין ומתחילה לבכות והוא היה עוצר מדבריו על
החלומות שלו ושואל למה אני בוכה ואם אני עצובה מהסרט. הייתי
משקרת שכן והוא היה מחזיק אותי  חזק בזרועות שלו, מחבק ואומר
שיהיה בסדר, שזה לא באמת.
בסוף הוא עזב אותי  והתגייס לצבא. חודשיים אחר כך הוא צץ  מתחת
לבית שלי עם האופנוע וסיגריה ביד. הסתכלתי עליו מלמעלה, השיער
הבלונדיני החלק שלו היה מגולח. לא חזרתי אליו.
אני מעדיפה לחשוב שהייתה לי פעם אהבה ושהוא מת באיזו מלחמה."
העט נפל מבין אצבעותיה של בתי והיא נשכה את השפתיים בזעם.
הזיכרון היה יפה מידי, פשוט מידי, כמעט אנושי. כמעט והייתה
מחייכת. היא שלחה מבט מהחלון, אליו נצמד השולחן בבית הקפה.
החלון היה פתוח ורוח קרירה נשבה פנימה. בתי נרעדה וסגרה את
החלון. עיניה בהו עוד שניות מעטות החוצה לאויר לאחר מכן הציתה
לעצמה סיגריה. יכולתי לקרוא את המחשבות שעברו לה בראש לפי
ההבעות על פניה. הגבות התכווצו והיד שקודם החזיקה את העט הייתה
סגורה לאגרוף.
לא. חשבה לעצמה. זה לא מה שאני רוצה לכתוב, אני לא רוצה לסמפט
אותך. היא תלשה את הדף וקימטה אותו לכדור. "מתוקה, אכפת לך
לפתוח את החלון אם את מעשנת?" "אכפת לי! קר בחוץ". "אני לא
מבין מה קורה לך היום, את מנסה לריב איתי?" מיכאל ששכח את הערה
הקודמת שלו על הסיגריה הצית לעצמו אחת. "אני פשוט חושבת שאתה
מתעסק רק בעצמך. מה אתה לא רואה שיש לי דברים יותר חשובים
עכשיו 'מלפתוח את החלון' או 'להיות בשקט'. שחס וחלילה אף אחד
פה בבית קפה לא יחשוב שאני איזו משוגעת שמדברת עם עצמה." ענתה
בכעס.
הוא הסתכל עליה בשקט לכמה שניות נותן לה זמן להקשיב למה שאמרה.
"מה את רוצה?" אמר לבסוף. הוא צדק ולא הייתה לה תשובה. "מה אתה
רוצה?" היא הרגישה כמו ילדה קטנה להגיד את זה. "אני רק רוצה
קצת שקט, נמאס לי לריב כל הזמן". הוא אמר "טוב, אז תלך". ענתה
ולא רצתה שילך. "אולי תמצא שקט במקום אחר". הוא קם לקח את
הדברים שלו והלך. "לפחות שילם את החשבון" סיננה, זה לא עזר לה
להרגיש יותר טוב.
היא החזירה את העט לאצבעותיה וכתבה: "אמי ירדה מהרכבת מלאה
ברחמים עצמים ופנתה לכיוון המדרגות הנעות. היא האזינה לרעש
הרקע שעשו קולות האנשים מסביב, היא הבחינה שהמדרגות עולות
בשיפוע גדול
וחשבה שאם תזיז את הרגל רק בקצת היא עלולה להחליק וליפול.
הדבר יהיה מביך ביותר הרהרה. הפחד מהמבוכה היה הגדול בפחדיה של
אשה אומללה זו. היא נהייתה משותקת בכל גופה מלבד בידה שלפתה
בקשיחות את המעקה הצמוד למדרגות, רגליה רעדו. לו רק הייתה רגלה
מחליקה במעט אחורה או היה קצר בחשמל המניע את המדרגות יתכן
שהייתה נופלת למטה-למטה.
ראשה היה פוגע בתנוחה בלתי אפשרית בקרקע גולגולתה נסדקת ומפרק
צווארה היה נשבר. לו רק. אך כמובן שדבר מאלו לא קרה.
היא הניחה רגל בטוחה ונשמה לרווחה בקצה המדרגות. לבושה הייתה
בחצאית רחבה וארוכה אף שלא הייתה דתייה. הבגד נתפר לה ביד על
ידי סבתי, לפני עשרים שנה, והיה ישן ומהוהה. היא המשיכה ללבוש
אותו בכל זאת, אף שיכולה הייתה להרשות לעצמה בגדים חדשים.
ידה של אימי רעדה בהעבירה את כרטיס הרכבת במכונה ולא פסקה
מלרעוד גם בצאתה החוצה מן התחנה. היא הסתכלה סביב, מחוסרת
החלטה, לאן תפנה.
היא חצתה את הכביש במהירות באדום וקיוותה להידרס על ידי נהג
אוטובוס שייתפס לא מרוכז לרגע. אומנם היו הרבה אוטובוסים על
הכביש אבל כולם הספיקו לבלום בזמן והם רק צפרו לה כעת בזעם.
היא הסתכלה חסרת אונים סביב מרגישה כי אוזלות לה הדרכים בהם
תוכל לבחור לסיים את חייה.
לבסוף בחרה לעלות על מונית לכיוון הירקון. בלבה האמינה כי המים
המזוהמים יטביעו ממנה את יגונה וייקחו את חייה." "אני לעומת
זאת" כתבה בתי "כבר ידעתי שדבר מאלו לא הולך לקרות. כמו שנאחזה
אימי באותה חצאית ישנה ומיותרת ככה החזיקה בנר הבלתי מוגשם של
חייה המבוזבזים." היא סיימה את סיפורה, מרגישה תחושת כישלון,
כי לא הצליחה להביא למותה של אמה. למותי שלי.
כשחזרה הביתה, הדירה הרגישה לה ריקה. חפציו המועטים של מיכאל
לא היו שם, במקומם היה פתק "אני מצטער זה לא עובד. שנינו
יודעים שנתנו לזה כבר מספיק הזדמנויות. אני בטוח שתצליחי
להתגבר על זה מהר." הוא חתם במילים "אל תתקשרי אלי. מיכאל."
על גדות הירקון הרימה אימי את ראשה במעט כדי להביט על המים
וביד ימין כתבה במחברת את המילים הבאות כדי לסיים את סיפורה;
"בתי עמדה מול החלון, הגשם ירד בחוץ והשמיע קול עדין בנחיתתו
על גגות הבתים, על המרזבים ובמרפסות. היא הביטה דומם בבועתה
המשתקפת מן הזכוכית. הכל היה נשמע לה מאוד בנאלי, כמו קראה את
זה כבר באיזה ספר, או שמעה את זה באיזה מקום. היא הבינה מה
קורה ולא יכלה לשנות זאת. עוד רגע היא תרים את ידה ובלי להסתכל
או לחוש דבר היא תדע שיש שם אקדח ובין אצבעותיה היא אוחזת
בהדק. לא עניין אותה למה וגם לא היה לה איכפת.
היא רק חשבה לעצמה, כי אילו יכולה הייתה לבחור, הייתה מעדיפה
דרך יותר מקורית ללכת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אומרים לי שאני
מדבר אל עצמי"
"מי אמר לך את
זה?"
"הממ... אתה לא
מכיר..."

ההוא ממקודם
וההוא ממקודם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/5/10 10:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דבורה באז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה