כשהלכתי היום בבוקר לבית ספר, ירד עלי גשם של חתולים. שמעתם
נכון, חתולים.
עברתי בדיוק את הכיכר שאחרי הפיצרייה של השכונה, כשהחתול
הראשון פגע בקרקע. זה היה כאילו הוא בא משום מקום, בלי שום
אזהרה או משהו. פשוט צנח למטה, חותך את האוויר בשריקה חרשת
ומתפוצץ על האדמה. עוצמת הפגיעה הייתה כל כך פתאומית, וכל כך
חזקה, עד שברגע שהוא רק הספיק בכלל לגעת בקרקע, הכול פשוט
התאדה במכה אחת אלימה. מטיחה חלקי חתול לכל עבר. הזנב המסולסל
עף. מעלה ונחת על גג הפיצרייה. השפם החמוד עף גם כן ונחת מטרים
ספורים ממני. והראש, הראש השחרחר והשעיר טס קדימה, פוגע ונמרח
על הקיר הקרוב.
הספיקה לעבור שנייה קצרה, בה הספיקו לעבור לי בראש המילים
"...מה לעזאזל?", עד ששאר הלהקה הצטרפה. בהתחלה זה היה חתול
אחד פה, ואחד אחר שם. אחר כך עוד שניים, שלושה. רגעים ספורים
לאחר מכן הצטרפו עוד עשרה, ואז עשרים. לפני שהבנתי מה קורה,
השמים לאט לאט התמלאו בנקודות שחורות וקטנות. בחתולים קטנים
ושחרחרים שטסו במהירות מטורפת לעבר הקרקע. לא עבר זמן רב עד
שכבר כמעט ולא נותרה אף חתיכת שמים נקייה אחת. הכול, פשוט הכול
היה מלא בכתמים שחורים. החתולים האלה צנחו מכל עבר אל מותם.
האנשים ברחוב עמדו דום. מביטים כלא מאמינים אל השמיים. חלקם
מצביעים כלפי מעלה, חלקם צורחים מאימה, וחלקם בכלל צוחקים צחוק
מטורף. אני רק עומד, ומביט בכל הסצנה ששום תסריטאי הוליוודי לא
היה מצליח לכתוב יותר טוב.
חתול אחד פגע בגברת שרה השכנה בראש, ריסק כמעט את כולה לסוג של
מחית לא מזוהה. אחד אחר נחת על כף רגלו של שלמה השכן, ופשוט
העלים אותה מפני האדמה. עכשיו נשארה שם רק שלולית סמיכה, של דם
חם מעורבב בשאריות כף רגל, ופרוות חתול. גור אחד אחר, קטן
וחמוד, עם זוג עיניים בעלות גוון כחול ועמוק, שזה עתה הספיק
לפקוח רק בפעם הראשונה, אייד כליל את הקלנועית של סבא טוביה
שרק הספיק לחזור מהמשק שבמושב הסמוך.

עברו בערך עשר דקות עד שהכול נגמר, ואחרון החתולים השחרחרים
סיים את הדייט הכפול שלו עם כוח הכבידה והקרקע.
אם לפני זה בקושי יכלו לראות את השמים מבעד למטר חתולי
הקמיקאזה שמילאו אותם, עכשיו לא היה ניתן לראות את הקרקע. כל
הכבישים, מדרכות ומדשאות, כולן היו מכוסות בשכבה אחידה ושטוחה
של חתולים שחרחרים. חלקם היו מבוגרים יותר, וחלקם מבוגרים
פחות. מעטים מהם גם היו גורים. אבל זה לא באמת משנה, בין כה
וכה עכשיו כולם היו מרוחים לי כמו פנקייק אחד ענק מול הפרצוף.
אני אגיד לכם את זה, זה לא בדיוק היה מראה מלבב.

באופן מוזר למדי, אף אחד לא שאל ממש יותר מדי שאלות על היום
המוזר עוד יותר הזה. לאט לאט אנשים פשוט חזרו לעיסוקיהם
הפרטיים, והמשיכו בחייהם. כאן באזור, אנחנו פשוט זוכרים את
אותו יום בתור היום שנחת עלינו גשם של חתולים. לא, בעצם מבול
של חתולים.
כל כמה זמן הנושא הזה היה עולה לשיחה באספות חברתיות כאלה
ואחרות. בדרך כלל מלווה במשפט "לא תאמינו איזה סיפור יש לי
לספר לכם", ומה אתם יודעים, בדרך כלל באמת לא האמינו. ואלו
שלפעמים דווקא כן היו מוכנים להאמין, בדרך כלל היו נמנים על
הקבוצה היותר מטומטמת שבחבורה, כך שגם זאת לא בדיוק הייתה
נחמה.

אבל זה מה יש, לא? אלה הם החיים. יום אחד אתם מלכי העולם,
ניצבים על פסגת האוורסט, בשיא הצלחתכם. וביום אחר, אתם מוצאים
את עצמכם תחת מבול של חתולים, לא?