כששעון המחוגים שבסוף האגף מתיישר על השעה 12 בלילה, אני מבין
שתם הזמן, הגיעה השעה.
הסוהר הראשי ניצב כעת מול התא שלי כשבידו זוג שלשלאות מתכת
עבות וכבדות. ביחד עם עוד שני שומרים הוא נכנס פנימה, ובלי
לומר מילה רק מהנהן ומורה להם לקשור את רגליי וידיי בזוג
השלשלאות. בפעם האחרונה אני מרגיש את המתכת הקרה נצמדת אל רגלי
וזרועותי, שורטת מעט את העור בדרך. נחתכתי, ואני מעט מדמם, אבל
כל זה לא ישנה בקרוב, לא אחרי שאני אשב בקרוב בכסא החשמלי
והאדון בברדס השחור יפעיל את המתג, והמוח שלי יטוגן עם הבזק
הברק שיפלח את גופי בכאב חד ובלתי נסבל.

אני נעמד על רגלי, וכששני השומרים הולכים מאחורי, והסוהר הראשי
מלפני, אני מתקדם לאיטי באגף הנידונים למוות, לעבר חדר ההוצאה
להורג. השלשלאות הכובלות את רגלי ואת ידי מקישות אחת בשניה
ומשמיעות רעש עמום כשהן נגררות לאורך רצפת הלינוליאום האפורה.
עם כל צעד שאני עושה אני מרגיש איך עוד אגל של זיעה קרה מצטבר
על גבי מצחי. לפני שעובר זמן רב מדי, אני מרגיש איך כל גופי
עוטה שכבה דקה של זיעה קרה. כזאת שיכולה להקפיא לך את העצמות.
כזאת שיכולה לשבור אותך.
"מה לעזאזל אני עושה כאן?", אני חושב לעצמי. איך בכלל מצאתי את
עצמי במקום הזה? אני בכלל לא שייך לכאן. אני אשם בפשע שלא
ביצעתי. השופט מצא אותי אשם "הראיות מוכיחות חד משמעית.." הוא
אמר בנאום הסיכום שלו. קישקוש. לא היו ראיות, לא היה דבר.  אבל
בכל זאת, הנה אני כאן. נדחף הלאה אל המשך המסדרון האפל והארור
הזה. "אני לא רוצה למות!" אני צועק במוחי. אבל אף אחד לא שומע
עכשיו. כעת, רק אני כאן, לבד. מוקף בריקנות ובקור שסבבו אותי
בחודש האחרון, מאז הקראת גזר הדין המוטעה. "שמישהו יעזור לי!",
אני ממשיך. "אלוהים, תעזור לי!" אני צורח, אבל אין תשובה.
"אלוהים!".

כעת, אחד השומרים ניגש ופותח את דלת הפלדה שניצבת לפני. היא
נפתחת בחריקה איטית וחושפת חדר רחב אך צר, כשלכל אורכו מורכבת
במה קטנה, שבמרכזה ניצב הכסא החשמלי. היו קשורות אליו מיני
רצועות עור אדומות ועבות שנועדו לקשור את הקורבן חסר האונים
לכסא בזמן שהברק האימתני תוקף אותו דרך גולגלתו. מי יודע כבר
כמה אסירים חסרי מזל הספיקו לעשות את הדרך האומללה שאני עומד
לעשות עכשיו. מי יודע כמה ישבו בכסא שאני עוד מעט הולך להתיישב
בו בעצמי, וזעקו לשמיים שלא הקשיבו ולא הסכימו להפתח, בזמן
שהרגישו איך שואבים מהם את נשמתם עד הטיפה האחרונה. עד שלא
נשאר מהם דבר אלא חתיכת בשר חרוכה וחסרת חיים, בצורה של מה שעד
לא מזמן היה בן אדם.

מושיבים אותי בכסא, ואני נשען לאחור. אפילו לא מנסה לתפוס איזו
תנוחה נוחה. כאילו שהיה לזה טעם.
אני מביט קדימה, ובמקום קיר ניצבת לפני זכוכית אטומת קול בעלת
צורה מלבנית. צורה של טלויזיה משונה. מאחוריה בצד השני, היה
חדר נוסף. זהו חדר הצופים. היו פרוסים בו מספר שורות של כסאות
עץ מתקפלים, שאת חלקם תפסו מספר אנשים שחשבו שלראות אדם מטוגן
למוות יכולה להיות דרך טובה להעביר את הערב. "בהתחלה נלך
לקולנוע, אחר כך לאיזו מסעדה טובה, ואולי בסוף, אם ישאר לנו
עוד זמן, נספיק לתפוס את ההוצאה להורג של חצות". ממש עשו ערב
מהעניין. דווקא שרק פחות מחצי הכסאות הפרוסים באמת היו תפוסים
על ידי צופים מזדמנים. אני לא יודע איך זה אמור לגרום לי
להרגיש. אני צריך להרגיש מאוכזב? שעל אף שהולכים לשלוח היום
אדם חף מפשע למות, כמעט אף אחד לא היה מוכן להטריח את עצמו
להתלבש, לצאת מהבית ולראות אותי מוסר את נשמתי בחזרה לבורא? או
שאולי אני צריך דווקא לשמוח, ולהתעודד שלפחות יהיו מעט פחות
אנשים שיזכו לראות אותי מוריד את היציקה האחרונה ברגע בו אני
מאבד שליטה לחלוטין על הסוגרים, לפני שאני נשרף סופית ומשאיר
את עצמי מתבוסס בצואה של עצמי. באמת יכולה להיות דרך עלובה
ומביכה יותר למות בה? אבל כנראה שזה מה שתוכנן עבורי. זה מה
שהחיים האלה רצו בשבילי, וכך אני גם הולך לסיים אותם.

השלשלאות כבר הוסרו מידי ורגלי, וכעת הסוהרים קושרים בכוח את
רצועות העור סביב גפי. הם קושרים אותם כל כך חזק עד שזרימת הדם
שלי כמעט ונעצרת. הם כנראה לא רוצים שתהיה במקרה איזו "טעות
מצערת". אף אחד לא היה רוצה שברגע שהאדם בברדס השחור ילחץ על
המתג ומכת הברק תכה בי, אני אושלח בעוצמה לעבר הזכוכית העבה
וכמעט אסדוק אותה. מטיל אימה בכל הצופים המסכנים בחדר השני. זה
הרי יהרוס את הערב שלהם, וזה סתם יהיה חבל.

לעזאזל, כבר לא אכפת לי. באמת שלא. אם זה מה שהם רוצים, שפשוט
יעשו את זה, יגמרו עם זה. ושיניחו לנפשי, סבלתי כבר מספיק, אני
מבטיח לכם. אני מרגיש איך המוות נרקם אל מול עיניי, מתחיל
להתגבש לאיזו צורה ברורה. נהיה יותר ממשי ואמיתי מרגע לרגע.
מלבישים על פני את הברדס, ואני לא יכול לראות דבר. כל עולמי
נהפך ברגע לשחור, ואני מאבד לחלוטין כל תחושה לזמן. כמה זמן
אני כבר יושב בכסא הארור הזה? כמה זמן אני כבר עוטה את הברדס
המחניק הזה? שמהווה לא יותר מאשר תחנת מעבר בין עולם החיים,
לבין המוות האינסופי. עולמי נמצא כעת בעלטה מוחלטת, ואני מרגיש
אבוד. השניות נהפכות לדקות, והדקות לשעות. "תגמרו עם זה כבר!",
אני רוצה לצרוח. אבל המילים לא יוצאות. "תוציאו אותי כבר
מהסיוט הזה!" אני רוצה לשאוג החוצה. אבל שוב, רק הדממה נשארת.

לרגע אחד אני חושב שאני ששמעתי קול נקישה קצר ועמום, אבל
בשבריר השניה שעברה הוא כבר הלך ונעלם. ולפני שבכלל הספקתי
לחשוב על זה, הרגשתי לפתע איך להבה חדה וחסרת רחמים תוקפת
אותי, נכנסת דרך הקרקפת אל ראשי, ומשם לשאר חלקי גופי. מכת
החשמל מרגישה כמו להבה לוהטת ששורפת אותך מבפנים. מבחוץ אני
מרגיש את הקור המקפיא של החדר, אבל מבפנים אני מרגיש את להבות
אש הגהנום שורפות ומכלות את תוך תוככי, מרגיש את הבשר נכרח,
ואת המוח מטוגן. "אני מרגיש את הכאב!!" אני רוצה לצרוח, "אהה!
זה מכאיב! תפסיקו, לעזאזל!". אבל אפילו צרחות הכאב לא יוצאות
ממני. הגוף שלי רק מתנוענע בצורה לא טבעית. נע בכיוונים
משונים, ובאלימות מזעזעת. מזל שקשרו אותי היטב עם רצועות העור,
ושהכסא רותח לרצפת הבמה, אחרת הייתי קורע את הרצועות מהמקום,
ועוקר את הכסא מהבמה הרעועה שעליה הוא ניצב.
"האסיר לא מרגיש בכאב", אומרים הרופאים. שטויות! שילכו לבלבל
את הביצים למישהו אחר. את הכאב המחריד הזה אי אפשר שלא להרגיש,
זה שלא נשאר ממך דבר בשביל להעיד על כך לאף אחד אחר כך, זה כבר
עניין אחר. בלי לשים לב, כבר איבדתי שליטה על הסוגרים והטלתי
ללא רצוני איזו יציקה מרקיבה ומצחינה. זאת כנראה מתנתי האחרונה
לעולם המצחין עוד יותר הזה. זה מה שאני משאיר, וזה מה שישאר
ממני לאחר שאני אעזוב את המקום המקולל הזה.
אתם יודעים מה, אני שמח. אני שמח שיש לי עכשיו את ההזדמנות
לעזוב את המקום המחורבן הזה, והנה אתם נשארים כאן במקומי.
נשארים לחיות בבתים הקטנים מדי שלכם, בערים המזוהמות מדי שלכם,
וזוכרים ללכת כל יום לעבודה שאתם לא אוהבים כדי להביא בסוף כל
חודש את המשכורת לאשה שאפילו כבר לא נותנת לכם, ולילדים הלא
מוצלחים מדי שלכם. הנה לכם, מגיע לכולכם. אתם נשארים כאן להרקב
בעוד שאני סוף סוף עף מכאן. יודעים מה, כן. אני שמח. לעזאזל עם
כולם, אני שמח.