מתיישב בכיסאי אני מביט בתמונה שמקורה בעבר, ברגשות שפעם
הרגשתי ובדברים שפעם ידעתי לנכונים, היום אני כבר לא בטוח.
תמונה של שפתיים מזכירה לי את זוג השפתיים האחרונות ביותר
שרציתי לנשק, הן היו שייכות לנערה שחיה בפולין, בפארק יפיפה של
משורר מפורסם שכרגע אני לא זוכר את שמו. היא לא חיה היום, לא
בגלל משהו שקרה לה, אלא בגלל שהיא נשארה בפולין, בפארק ההוא.
במחשבה אחורה אולי זה היה המקום היפה ביותר שראיתי. יותר יפה
מן היערות העבים ומן השמורות שאיש לא נגע בהן, זה היה מן
המקומות שבהם האנושי והעל אנושי, הטבעי, התחברו ליצור ישות
אחת, ישות שחיה אך ורק באותו פארק ומובאת חזרה בזיכרוני דרך
השפתיים האלה שעל הקיר. שפתיים הקופצות מפיסת נייר שמטרתן
לפרסם משהו שמזמן כבר לא מפורסם.
מבט שני על השפתיים מגלה זיוף, מגע של אור לא מציאותי פה ושם,
תוספות ממוחשבות עם מטרות סמויות, דברים שהופכים את אותן
שפתיים שעזרו לעצב את ישותי כה למרמה, לשקר.
מבט נוסף זה מעביר את מבטי לתדרים נוספים בעלי השפעה חזקה על
דמותי הנוכחית, האם גם הם אמת, או רק מה שאני בוחר לראות.
אני בוחר שלא לראות את מגע המחשב, את הזיופים הברורים, אני
בוחר לא לראות את כל הדברים שהופכים את מה שאני בוחר לחשוב
למשני בלבד.
מבט נוסף בתמונה ואני מזהה את הכישלונות שבה, השיניים, הזווית,
העיקול. האם הכישלון הוא אנושי או פשוט התוצאה של ריכוז תשומת
הלב.
כעת אני ממשיך הלאה למשפט שעוקב את השפתיים, הוא סתום. אני
חושב האם השפתיים שהיו בפולין גם הן היו סתומות, אני בוחר
להאמין שלא. השפתיים הן אמיתיות בשבילי. נשים הן אמיתיות
בשבילי. אני אאמין במשפטים ולכותרות לפני שאאמין לנשים אבל
נשים הן אמיתיות בשבילי. וכך גם השפתיים בפולין.

אני יושב על ספסל באמצע פארק נהדר, ירוק עם עצים ופרחים ואפילו
פסל של דמות שאני מעריך, לא בגלל שאני מכיר את הדמות אלא בגלל
שהפסל נראה כה מלא כבוד.
בידי ספל של מנת אוכל לבישול מהיר, הוסף מים ואכול, נשמע פשוט,
וזה מה שאני עושה.
על ספסל בארץ זרה אני יושב ואוכל מנת אוכל מהיר, לצידי יושבת
בחורה, היא לא הבחורה בה אני מעוניין. למעשה אותה הבחורה סובלת
בקלקול קיבה קל, אני יודע זאת כי הענקתי לה מנת משלשלים כמה
ימים קודם. לא, הבחורה שמזכירה לי את השפתיים נעלמה מזמן. לכן
אני יושב עם הארוחה ומחכה, מלא תקווה שהיא אולי תחזור בקרוב
ותאכל איתי ארוחת צהריים.
תקוותי אינה ללא בסיס, כול אותו יום הסתובבה אותה בחורה איתי,
עד כדי כך שאני באמת מאמין שהיא תחזור. האין אני תמים.
היא לא חוזרת, היא  לא נהנתה מחברתי, היא נהנתה מחברת חבריי,
מי שלא יהיו, או היו לייתר דיוק כיוון שאיני זוכר מי היו.
בספסל אני יושב לבדי, ייתכן שמידי פעם מופיעים איזה אנשים
שמעוניינים בחברתי אבל אני איני מעוניין בחברתם והם עוזבים וכך
נותר אני לבד על אותו הספסל.
כשהיא מופיעה שוב אני עוקב אחריה לתוך מעין חורשה שלה אין
מגביל בפארקים מהיכן שאני בא, אני מצטרף לעוקביה שכוללים מעט
מחברותיה הקרובות ובמהירות מנותק מחבורתה ומחולק חזרה לקבוצות
הרשמיות. כאן עולה לראשי סטפן דדאלוס, מי אני וכיצד אני מושפע
ממי שהיא, האם היא הבתולה הקדושה או סתם עוד זונה.
אני בהווה בשנית, פג קסם הנוסטלגיה. אני מביט בשנית בתמונת
השפתיים, הן אינן מבטאות בתולות קדושה, זו לא מטרתן, הן קיימות
לסיבה ההפוכה. אני מבין שבפולין לא הייתה לי ישועה, בין אם
המסע היה לוקח תפנית ייחודית או לא, לא הייתי אדם אחר כרגע.
אני לוקח זמן זה ליידע קוראי לדבר מסוים, שמי אורי ווינברג
ואני בטול. לא שכבתי עם אישה מעודי והקרוב ביותר שהגעתי היה עם
בחורה צעירה ממני במידה בעלת משמעות עד כדי כך שהרגשתי שאני
מנצל אותה והפסקתי.
בעודי צעיר מצאתי את עצמי לבד, לעיתים רחוקות משתלב בסובבים
אותי.
מסיבות שונות שאיני זוכר החלטתי להדחיק את עברי עד כדי כך
שיאני זוכר דבר מלבד מספר רגשות נבדלים מלפני גיל 14 ולכן לא
אנסה לשחזר אף רגש מלפני כיוון שהדבר יהיה רק שקר.
אתוודה בלבד שאיני זוכר קשר רב לסובבים אותי ורצון עז למצוא
משהו אחר. משהו בעל משמעת שלא יכולתי להסביר, משהו שעמד כמו
תווים מול פני אך לא יכולתי לקרוא מוסיקה. כשפה הרמונית אותה
אני לא מבין אך יכול להעריך.
מולי עומד הפוסטר שמייצג חלק כה נרחב מחיי ועם זאת לא שייך לי.
למי הוא כן שייך? זו שעלה גורלית. האישה מפולין שבאותו זמן לא
הייתה יותר מילדה גם כן מייצגת משהו בשבילי, דמות חלומית
שמעולם לא פגשתי.
אני עומד מולה עכשיו, אני רוצה לנשק אותה אבל היא לא אותה
דמות, היא אישה שונה, משהיא שלא מעוניינת בי.
עכשיו הזכוכית של הפוסטר היא מראה, מול המראה עומדת התלבושת
שלי, אותם בגדים שאני לובש כשאני יוצא, מדים למשימה בלתי ברורה
אבל הכרחית, כובע, מעיל, חולצה ומכנס, הטובים ביותר. האם היא
שם.
עכשיו הזכוכית מראה תמונות היסטוריות אחרות, לאן אני נעלם?