שנייה לפני שכולם הולכים,
ואת יתרת החובות מכפם מוחים,
אני לוחץ בבהלה על הכפתור האדום,
מאלה שיכולים לשגר פצצות אטום.

בלחיצה קטנה כולם קופאים,
מזכירות, פועלים, בנקאים ורופאים.
רק טיפות קטנטנות ניגרות על פניהם,
טיפות האשמה, רסיסי דמיהם.

מסתובב כשיכור בין רבבות האנשים,
עם ממחטה אינסופית העוטפת חושים,
ומוחה מפניהם את טיפות הזוועה,
ממהר להספיק, פן תחלוף השעה.

שעה אחת, זה כל שניתן לי,
לנקות את פני העולם.
שעה אחת, שלעולם לא תאפשר,
לטהר מצחי כולם.

מתרוצץ הנה והנה על מנת להספיק,
למחות את טיפותיו המעטות של כל צדיק.
ולרטובים מכף רגל ועד עין, אין לי פתרונים,
אחרי המבול ישטוף את שארית ההמונים.