בעוד כמה שנים אתה תישכב לצד אישה, שנמאס לך מכל הרגל מטופש
שלה.
אתם תחיו יחדיו כבר כמעט 21 שנה.
בכל ערב תישכב לצידה במיטה, ויימאס לך מכל התזוזות שהיא עושה
לפני שהיא נרדמת, ומהקול של הילדה קטנה שהיא עושה, כשהיא אומרת
לך "תחבק אותי",
ואתה, אתה בכלל לא אוהב לישון מחובק.
(או: ועדיין אחרי 21 שנה כמעט מתייפחת על כך שאתה בכלל לא אוהב
לישון מחובק מטעמי כבילות)



כבר בבחרות שלך ידעת שזוהי הנקודה שתגיע אלייה. חוסר אידיליה.
נקודת ההרגל הבלתי מנוצח.
תחשוב איך פעם העזת לטעום מכל הריגושים, לחפש אחר כל דבר
שיתסיס אותך.
איך לא התחשבת באנשים הביקורתיים שאומרים לך להתמסר, להפסיק
לרדוף ריגושים.
צועקים 'תתמקד בחלק העיקרי'.
חלק עיקרי זה יחסי, חשבת אז.



לסיפור כזה אין צורך לכתוב סוף.
הסוף ידוע מראש.
הסוף לא מדבר על מראות חדשים,
מרחבים אין-סופיים.
הוא לא מדבר על אהבה בשדות זהובים עם קרני שמש, החודרות מבעד
לשיער אדמוני.
הוא לא מדבר על שיחות פילוסופיות מרחקות עם מכרים חדשים או
ישנים.
הוא לא מדבר על פתיחות.
הוא לא מדבר על מרחבים ריקים- ילדותיים של תודעה.
הוא לא מדבר על פלרטוטי בראשית. על הרצון לצלול, לחדור, לטעום.
לתפוס בחוזקה בשיער ארוך. לשרוט את הגב. לנשוף באוזן.
הוא לא מדבר על טיולים בהם השמיים מתקמרים מעלייך ואתם רואים
מיליוני כוכבים תלויים בשמי ירח מלא.



הסוף לא מדבר בשום צורה והטייה על בתוליות.