אתה שקט. מביט על הקירות. מה עושים עכשיו? נהיה מוזר. נהיה
גדול מדי עליך.לקום ולעשות משהו. לקחת אחריות. להיות גבר. גדול
מדי עליך.
אתה רוצה לשבת בפינה שלך. נוח לך להשאר במקום הזה. להיות הילד
של אמא שלך. לא לזוז מילימטר. לא לעשות כלום. יש מי שמבשל ומי
שמכין ומי שמכבס ומי שמשלם. יש מי שדואג. ואתה בשלך. מותר לך
לחלום. לחיות בפנטזיה ואף אחד לא יגיד לך לעשות אחרת. לקחת את
עצמך בידיים. הם בחיים לא יגידו לך את זה. לנצח תהיה הילד הקטן
והמפונק שלהם. הבייבי שלהם. הילד הנצחי. הפיטר פן שלהם. היוצר,
המוכשר, הרגיש, העדין. הם כל כך אוהבים אותך, כל כך מעריצים את
האדמה שעליה אתה דורך. מהבוקר עד הערב מלטפים לך את האגו.
איך תגדל אי פעם עם כל צמר הגפן הזה שמקיף אותך? זה חונק אותך,
משאיר אותך קטן כל כך. קטנטן. פצפון.
ואני... אני כבר ילדה גדולה. צריכה ילד גדול. צריכה גבר.
צריכה שתהיה גדול בשבילי. חיכיתי כל כך הרבה זמן שתגדל.
התפללתי שתגדל. שתהיה הגבר שלי.
לא גדלת. ואתה גם לא רוצה.
ולקח לי המון זמן להבין את זה.
אני לא יכולה לחכות לך יותר. אני עייפה.
הלב שלי מתפוצץ מבפנים עלינו. חשבתי שאנחנו זה לנצח ומסתבר שזה
לא. הלוואי והיית יודע כמה קשה לי לקבל את העובדה הזאת. אני
חיה את זה יום יום.
רוצה לחבק אותך, לנשק אותך. להיות רק איתך. להפליג איתך
בחלומות. בפנטזיות שלך. בעולם שלי ושלך. אבל אי אפשר. החיים
עובדים אחרת.
אנחנו לא יכולים להיות ילדים לנצח.
אני צריכה יותר. צריכה גבר.
שאני יכולה לסמוך עליו. שיהיה איתי תמיד. שלא יברח כשקשה. שלא
יבכה.
ואתה בורח. כל הזמן בורח ממני. אני לא עומדת בזה יותר.
ועכשיו מתפללת רק להיות חזקה. לא להכניס אותך חזרה. לוותר.
לפנות את המקום שלך לגבר אמיתי. שיוכל לגרום לי אושר.
כואב לי, אך בפנים עמוק מקווה שתמצא את האישה שלך, שתעשה אותך
מאושר, כי אני לא הצלחתי.