[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי בלומברג
/
אושר בבקבוק

הלכתי לחנות לקנות לי טיפה של אושר.

פתחתי את הדלת והפעמון שמעל בישר לחנות על בואי.
כל האנשים היו כל כך מרוכזים במעשיהם כך שאף אחד לא העניק
תשומת לב מיוחדת להכרזת הפעמון.
החנות הייתה מלאה באנשים, מדברים, מזמזמים.
ריח מוזר אפף את החנות. לא מתוק מידי, לא מריר. ריח לא מוגדר.
ליד כל לקוח או שניים עמד מוכר. ניתן היה לזהות את מוכרי החנות
לפי החיוך המלאכותי שהיה להם, שנראה כאילו צוייר על פניהם
בהתאמה ממוחשבת.
הבטתי סביב.
במרכז החנות היתה ארונית עם צעצועים - בובות, מכוניות,
משחקים.
בצד ימין היה דוכן עם כלובים. היו שם 5 חתולים פרוותיים קטנים,
כלוב עם ארנבות ו-3 גורי כלבים קטנים.
מעל לכלובים היו אקווריומים עם זוחלים משונים, וכמה כלובים של
ציפורים.

העפתי מבט זועם באחד הכלבים שהסתכל עלי עם לשון בחוץ, וקיפץ
לבקש ליטוף.
'אני רוצה מה שהגור הזה לקח' חשבתי לעצמי.
המשכתי להסתובב בפנים, עוברת בין אנשים, שומעת אותם ממלמלים
דברים למוכרים שאיתם.
עברתי דרך דוכן של יצירות, ודוכן של דברי ספורט, ומשום מה היה
שם דוכן של אוכל מלא בגלידות ועוגות.
היה שם גם דוכן עם תכשיטים, ודוכן עם חרבות מעוטרות.
דוכן עם מבחר אלכוהול, ודוכן עם מפות וספרי טיולים.

באחת הפינות עמד ארון ריק. היו שם שלושה מדפים, ועל המדף
האמצעי עמד לו שלט קטן, מילה אחת שכתובה בפונט פשוט, שחור על
נייר לבן.

ניגשתי לארון והרמתי את השלט.
'בקרוב...'
חשבתי שזה מוזר שהם רושמים את שלוש הנקודות שמרמזות על המשך.
המילה בקרוב לא מרמזת מספיק על המשך?
טפיחה קטנה על הכתף הקפיצה אותי מהבהיה חסרת המעש שלי בשלט.
"ש-לום!" מוכרת עם חיוך של פלסטיק על הפנים חייכה אלי והצמידה
את כפות ידיה אחת לשניה.
"מישהו עוזר לך?" שאלה בשירה בעוד היא מטה את הראש טיפה ופותחת
עינייה לרווחה.
"לא תודה..." מילמלתי בשקט.
הנחתי את השלט בחזרה ופניתי ללכת.
החיוך של המוכרת התכווץ טיפה, ועיניה נראות מטיילות עלי, כאילו
הייתי בגד בחנות והיא מנסה לחשוב אם אני אראה טוב עליה.
"תרשי לי בכל זאת?" היא חצי שאלה חצי דרשה, וקראה בקול שירני
לאדוה.
מיד ניגשה אלי בחורה צעירה, שחצי חייכה חצי זעפה, ומשום מה היא
חבשה כובע מוזר על הראש.
"אדוה - אני חושבת שהבחורה פה זקוקה לעזרה".
כשהמוכרת המחוייכת שמה ידה על המוכרת הצעירה והצביעה עלי,
הבחנתי שגם לה יש את הכובע המוזר הזה.
איך לא שמתי לב לזה קודם?
אדוה עשתה תנועה קטנה של הצדעה למוכרת, והנ"ל החזירה את חיוך
הפלסטיק לפניה ופנתה ללקוחה אחרת.
"אז מה הרעל שלך?" היא שמה עלי את היד והובילה אותי חזרה לתוך
מעמקי החנות.
"את עובדת פה?" שאלתי ובחנתי את הכובע המוזר.
הוא היה סגול וורוד, ונראה כמו כובע מגבעת קטן עם תחרה.
"לא, אני סתם נהנת לעזור לאנשים. אני בן אדם מאד אכפתי" היא
אמרה בזילזול וסידרה איזה ספר או שניים שעמדו לידה.
"אני לא אחת מהמוכרות הקבועות, אבל כן. אני עובדת פה. אז מה את
מחפשת?" היא נאנחה.
"אני רק מסתכלת... לא ממש יודעת מה..."
"אוקי... משהו בכיוון של..." היא הסתכלה סביב והושיטה יד לדבר
הקרוב ביותר - "אולי...נעליים חדשות?"
"לא... זה לא הכיוון."
"אז אולי מוזיקה חדשה?" היא הצביעה על מדף מלא בדיסקים שונים
ולידם מונחים חוברות של כלי נגינה- " יש כמה דיסקים טובים
לריצה, לנסיעה, לשינה... "
"לא" מלמלתי. " לא נראה לי שזה מתאים. אני ... רציתי לקנות קצת
טיפה של..."
"..."של?" היא שילבה ידיים וחיכתה.
"של אושר" אמרתי תוך כדי פליטת אנחה.
"אבל נראה לי שאין פה משהו בשבילי."
אדוה חשבה מעט ושאלה: "יש לך שלווה בחיים?"
"שלווה?"
"כן. שלווה. הדבר הזה שגורם לך להרגיש נינוחה. לא החטיף המתוק
ההוא שתמיד נתקע לך בשיניים" היא חייכה.
"לא.. כלומר, כן... אולי." היססתי.
"טוב, אולי לא ממש..."
"אני יודעת מה את צריכה"
היא לקחה אותי ביד והובילה אותי לכיוון הפינה עם הכלובים של
החיות. ליד הכלוב של הכלב הקופצני הייתה דלת ירוקה, חצי
פתוחה.
היא הובילה אותי פנימה, ומיד התקיף אותי גל חזק של הריח המוזר
ההוא שהרגשתי כשנכנסתי לחנות.

החדר היה מלא במדפים עם צנצנות, ושני אנשים עמדו בקצה החדר
ופרקו עגלות של צנצנות ומבחנות וסידרו אותם על המדפים.
אדוה סרקה בעינייה סביב כמה מדפים ומשמצאה את מה שהיא מחפשת
משכה אותי לכוון המדף.
"שלווה בקופסא" היא אמרה בטון גאה.
"זה - לוקחים קצת לפני השינה וישנים כל הלילה, זה - לפני ראיון
עבודה חשוב, וזה - ..."
"מה זה החדר הזה?" שאלתי תוך כדי שבחנתי את התוויות על
הצנצנות.
כל תווית הייתה בטקסט מסוגנן אחר, אבל בכולן היתה בתחתית תמונה
של הכובע המוזר שאדוה והמוכרת חבשו.
"זה... דברים חדשים שלנו. אנחנו קוראים לזה "אושר בבקבוק". אני
חשבתי שצריך לקרוא לזה "אבקת אושר- רק להוסיף מים". היא
גיחכה.
"אבל החברה טוענת שזה פחות 'מדבר לקהל'". היא אמרה ובחנה צנצנת
נוספת.
"למה אתם מחזיקים את זה בחדר נסתר?"
"כי זה לא מתאים לכל האנשים." היא הניחה את הצנצנת שבידה בחזרה
על המדף.
"רוב האנשים מאושרים בחיים שלהם, אבל הם מסרבים להודות בכך. הם
חושבים שמשהו לא בסדר. הם רודפים אחרי האושר כאילו זה גביע
נחשק שהם חייבים לזכות בו."
תהיתי אם גם אני רודפת ככה אחריו.
"הרדיפה הזאת מיותרת לרוב." היא המשיכה להסביר. "אז נותנים להם
פיתרון זמני- צעצוע שמחזיר אותם לילדות, חית מחמד שמשכיחה את
הבדידות, טיול שמנקה את הראש, או מוזיקה שמנקה את הנפש..."
"אז מה ההבדל בין ..." הסתכלתי על הצנצנות שעל המדף שלידי
והרמתי אחת מהן- " מה ההבדל בין לקחת "כדורי רוגע פנימי" לבין
ללמוד יוגה?"
"כשהאושר תלוי בך", היא הסבירה, "כשהוא שכון בתוכך- את רק
צריכה להוציא אותו. כל אחד מוצא את האושר שלו בדרכים שונות,
אבל זו לא התוצאה שמביאה אותו, אלא הדרך."
"והכדורים?" שאלתי והפנתי אליה את הצנצנת.
"הכדורים - " היא לקחה את הצנצנת מידי והחזירה אותה למדף-
"התרופות - הם למי שהאושר כבר לא מצוי בו. מי שהאושר שלו...
התפוגג."

הרגשתי קצת כועסת על כך שעל ידי שיחה של פחות מחמש דקות היא
החליטה שאני אחת מאלו שהאושר שלהם התפוגג.
"אני לא חושבת שיש פה משהו בשבילי" אמרתי בטון כעוס ופניתי
ללכת.
"תראי," היא עצרה אותי- "אני יודעת שנראה לך ששפטתי אותך לא
נכון, אבל יש לי קצת נסיון עם אנשים שאין להם אושר".
"תודה, אבל לא תודה. לא רע לי בחיים. רק... קצת קשה. אני צריכה
אולי שינוי או ... "
"מוטיבציה?" היא שאלה ושילבה ידיים.
"כן, אני מניחה. מוטיבציה לשנות את החיים. אני לא באמת חושבת
שנגמר לי האושר."
"אנשים שנגמר להם האושר לא מודעים לכך. טוב, זה קצת מסובך
להסביר כי לא כולם יודעים שיש להם אושר, כמו שאמרתי לך, אבל-
דווקא אלו שלא בדיכאון הם אלו שהכי צריכים את הדברים האלו. את
לא צריכה תהליך של מציאה עצמית. של חיפוש. את כבר עברת את זה,
נכון?"
'יותר מידי פעמים' חשבתי לעצמי.
"אני אקח את השתיקה הזו כ'כן'. הבעיה היא מה קורה לך אחרי שאת
עוברת את התהליך. את מצליחה להפיק ממנו משהו?"
"אולי לא מצאתי את התהליך הנכון" ניסיתי להגן על האושר שלי. לא
יכול להיות שהוא לא באמת שם.
"אולי... תראי. יש לי קצת נסיון בנושא."
היא הסתכלה סביב. האנשים שפרקו את הצנצנות המשיכו בעבודתם.
"האמת? אני לא עובדת פה בחנות בדר"כ. אני מאלו שמייצרים את
התרופות האלו. פשוט החגים זו אחת התקופות היותר עמוסות שלנו,
והיות והמנהלת היא אמא שלי... טוב, נו. איכשהו אני עדיין חסידה
לרגשות אשמה שלה".

אדוה המשיכה לספר על המחקר שלה, ועל הפיתוח של התרופות. על מה
ההשפעה שלהם על סוגי אנשים שונים ולמה היא חושבת שזה יתאים
לי.
היא לא הייתה כמו כל מוכרת אחרת. היא לא ניסתה לשכנע אותי
לקנות, אלא יותר הייתה עסוקה בלהתגאות במה שהם יצרו.
ניתן היה לראות כאילו מדובר בילדים שלה שהיא גידלה וטיפחה.
היא עשתה לי סיור קטן סביב כמה דברים חדשים וישנים שהיא פיתחה,
והסבירה לי על דברים שהם החליטו לא לשווק.
"צחוק ממותק", "תרכיז הנאה", "מוטיבציה הדרגתית".
ממדף למדף הדברים נעשו יותר ויותר משונים.

"תגידי," שאלתי בין הסבר להסבר, "יש לכם משהו שקשור לאהבה?"
היא חייכה.
"אהבה זה אחד הדברים היותר מסובכים שאנחנו עובדים עליו. כלומר,
היות וזה קשור באהבה עצמית, שהיא בכלל מורכבת מכמה וכמה רכיבים
בעייתים. בנתיים לא הצלחנו להפריד את תופעת הלוואי של היהירות
מהאהבה העצמית שפיתחנו. כך שבנתיים אין לנו מוצר מוגמר של
זה..."

"אז..." אדוה הניחה את המבחנה של "אומץ מבועת", שהיא בדיוק
הסבירה לי עליו, בצד.
"אני אחזור על מה ששאלתי אותך בהתחלה- מה הרעל שלך?"
ניסיתי לחשוב מה באמת חסר לי. במה אני יכולה להשתמש.
תרתי בעיניים סביב כל המוצרים.
דבר אחד תפס את עיני.
"מה זה?" הצבעתי לכיוון הצנצנת הכחולה שעמדה בדד על אחד
המדפים.
'זיכרון אחרון' היה כתוב בעיטור ספרותי.
"זה אחד החזקים ביותר שלנו. הוא מוחק זיכרונות רעים. לא
זיכרונות כואבים, אלא זיכרונות שפוגעים בנו. זיכרונות שמונעים
מאיתנו להמשיך הלאה."
"זה נשמע מעניין" אמרתי ובחנתי את הצנצנת מקרוב. בפנים הייתה
אבקה בצבע תכלת-סגלגל, וכפית מדידה עם שנתות מוזרות הייתה
מודבקת על המכסה.
"אולי, אבל תופעות הלוואי של זה עדיין בבדיקה. קצת בעיה לנסות
לבדוק אם זה משפיע עליך רע, אם זה מוחק לך את הזיכרון של המשהו
הרע הזה מיד אחרי שהוא קורה."

אחרי כמה הצעות שהיא נתנה לי בחרתי לי תערובת של "מוטיבציה
הדרגתית" ו"ראיה חדשה". היא הכינה לי את האבקות בתוך בקבוקונים
קטנים שעלהם הייתה מדבקה עם ציור של הכובע.
קיבלתי הוראות לגבי זמני לקיחת התרופות, ולגבי תופעות לוואי
אפשריות.
"ראיה חדשה" יש לקחת פעם בחודש, ואת ה"מוטיבציה הדרגתית" יש
לקחת פעם ביום.
לפני שהלכתי, פניתי אליה וביקשתי גם מעט מה"זיכרון האחרון".
"את בטוחה שאת זקוקה לזה?" היא שאלה.
"זה אחד המוצרים שאני לא תומכת במכירה שלו. אני לא חושבת שאת
זקוקה לו."
אמרתי לה שאני רוצה לדעת שיש לי את האופציה להשתמש בו.
בסוף היא צירפה לי דגימה קטנה תוך כדי שהכריחה אותי להבטיח לה
לדבר איתה ולהתייעץ איתה לפני השימוש בו.
יצאנו מהחדר חזרה לתוך החנות, המוכרות עם הכובעים היו עסוקות
בלתזז בין הלקוחות השונים.
"תודיעי לי איך הכל מסתדר" היא אמרה ופנתה ללקוחה תוהה שעמדה
לידינו.





"אושר בבקבוק"
התווית עם הכובע קפצה אל מול עיני הדומעות כשחפרתי במגירה לחפש
עוד טישו.
הרמתי את השקית, וראיתי שם את שלושת הבקבוקים שקניתי אז.
נזכרתי במוכרת עם הכובע, באדווה, ובתרופות.
נזכרתי איך כשהגעתי הבייתה זרקתי את התרופות למגירה ולא
הסתכלתי עליהן מאז.
איך חשבתי שאני יכולה בלעדיהן. איך הבנתי שאני לא מוכנה לקחת
את הקיצור דרך הזה.
איך החלטתי שאדוה טועה. שהאושר שלי לא התפוגג עדיין.
בעודי מנגבת את הדמעות, הוצאתי את הבקבוק הכחול מתוך השקית,
וקראתי את ההוראות שעליו.
עצרתי לשניה, והיססתי.
הסתכלתי על הטלפון, ותהיתי אם להתקשר אליה.
'אם זה באמת היה מסוכן, היא לא הייתה נותנת לי אותו' חשבתי.
החזקתי את הבקבוק ביד אחת, ואת הטישו המשומש ביד השניה.
נמאס לי לבכות.
'נמאס לי שאתה בראש שלי!' צעקתי לתוך החדר הריק.
הסתכלתי על הבקבוק, והנחתי אותו על השידה.
נגשתי לחדר האמבטיה, קינחתי את האף, וחזרתי לחדר עם כוס מים.

פתחתי את הבקבוק ושפכתי מעט אבקה לכפית המסומנת.
שמתי את האבקה בתוך כוס המים, והם הפכו מייד לצבע התכלת סגול
כמו שהאבקה הייתה.
לקחתי לגימה קטנה. ועוד אחת.
הראש התחיל קצת לכאוב לי, אז שכבתי על המיטה.
הרגשתי קצת מטושטשת, כאילו אני שוכבת בתוך ענן לבן וסמיך,
ומעופפת איתו בשמיים.
עצמתי עיניים, והרגשתי שאני מתחילה להרדם.
ואז, בין דימדומי הירדמות, הבנתי.
הבנתי מה אני מחפשת.
לא רציתי מסלולים חדשים.
וגם לא קיצורי דרך.
לא רציתי חיפוש חדש או רדיפה אחרי משהו שיגרום לי לשקר של
הרגשה טובה.
לא רציתי אושר.

רציתי ש-הוא, לא יהיה האושר שלי יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
'בקבלך ובמוסרך
נשק,
קבלהו
ומסרהו..'





(פעם הייתי
חייל)


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/10 23:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי בלומברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה