אנחנו על הירח. ארבעים אנשים שאני רואה מהגב, לחוצים בתוך
עצמם, ובתוך המעילים שלהם. כולם מבוגרים, עייפים ומוטרדים.
ובאמת, קשה שלא להיות מוטרד כשלפניך נפרש נוף שכזה. באמצע
השמים, בגודל עצום של מסך קולנוע, מתנוסס כדור הארץ, צבעוני
כמו הגלובוס ושטוח כמו שאמור להיות הירח הזה, שעליו אנחנו
עומדים.
    ולפתע בום, ועוד בום, וכל הצד שלו שמופנה אלינו מסתתר
לרגע בהבזק אדיר של אור לבן. "הלוואי שזו רק פצצת אטום" שמעתי
מישהו ממלמל בין הקריאות והפיות הפעורים. "הלוואי שזה רק הבזק
מצלמה של אחד מאיתנו" חשבתי אני. אבל לא, זה נמשך, עוד ועוד,
ושמענו את הבומים, ולא יכולנו לעשות דבר. לפתע בקע משום מקום
קול מסוקס של שדרן כדורגל, שהתחיל לדווח על המתרחש, מה שהוסיף
לחרדתינו אך לא הבהיר דבר לגבי הסיבה. הקול נעלם כלעומת שבא.
   בבום האחרון שנשמע, סבתא אחת שעמדה בקצה ההמון נפלה. כמה
אנשים רצו לעברה וכעבור זמן קצר נאצלו להודות שהיא מתה. קראו
לה אופליה. לפתע הבנו מהי משמעותו של אותו דבר. כעת היא היוותה
חלק הרבה יותר גדול מהאנושות מאשר לפני כן. האובדן היה קשה
מנשוא. ניסינו לקבור אותה, עד כמה שהקרקע המאובנת של הירח
איפשרה זאת, ובגלל הכאב והכוח החדשים שלנו, לא היססנו ושינינו
את שמו של הירח לאופליה. לזכרה.
   לאחר זמן מה נוצרה דינמיקה חברתית של אבל. אף אחד לא ידע
מה קרה, לא הבין איך, אבל היה ברור שהתנהגות רגילה אינה מתאימה
לסיטואציה. אנשים רבים התבודדו, אחרים הילכו בקבוצות קטנות
והתפשטו על פני הירח. היו לנו מאגרים של אוכל, ולא דאגנו. לא
היה לנו עוד מקום פנוי לדאגה. הימים עברו לאט, הלילות קרטעו
במצבורים של כמה שעות. ההתעוררויות היו קשות. וידענו שכולנו
בסופו של דבר חולמים את אותו החלום, על החיים הקודמים.
   לאחר שבוע קרה דבר מוזר ביותר. כולם התחלקו לזוגות שהלכו
לחפש נחמה אחד בתוך השני, והאחרים החלו משחקים משחקי ילדות.
קפצו בחבל, שיחקו תופסת, מחבואים. עם זאת, אף אחד לא ביקר את
האחר, והייתה הרגשה שזה טבעי, שככה.
   כך עברה תקופה מסויימת, אנשים התאספו, דיברו, המציאו,
חיברו, פירקו, ואני לא זוכרת איך זה קרה, אבל יום אחד הייתה
לנו חללית מוכנה. כך יצאנו במסענו לארץ. כלפי חוץ, אומרים
שאולי הקרקע על הארץ נשארה נוחה יותר מהירח אפילו אחרי התוהו
ובוהו שפקד אותו, ובליבנו, כל אחד קיווה למצוא את הכוכב כפי
שהיה פעם, כפי שהוא אמור להיות. את ריח האביב, את הרוח
המסתלסלת עם הפרפרים, את העלים המעופפים, את הגשם השקוף ואת
הריח הרטוב של האדמה, את התנים המייללים בלילה, את הלילה. את
היום, ואולי אפילו את האנשים?
   אך כשחזרנו לא היה דבר, רק הזכרים, המקום נראה כמו בית
קברות בשחור לבן, מוזיאון נטוש באישון לילה. לא פגשנו אנשים,
אבל גם לא היו כמעט עצים ולא ראינו אף בעל חיים, אז לא ציפינו
להרבה. עדיין לא הצלחנו לנחש מה קרה, וכנראה שלעולם לא נדע, לא
אנחנו.
למרבה הפלא, הרבה מכשירים כן שרדו. מצאנו דיי הרבה מחשבים פה
ושם, ובעזרת כמה מומחים שהיו בקבוצה שלנו, הקמנו רשת במהירות.
    יום אחד מישהו מצא דיסק מאובק וסדוק באחד ההזכרים של מה
שהיה פעם שביל גדול עם שיח מתמשך של רוזמרין. על הדיסק היה
כתוב "Earth". היה זה משחק המחשב הכי לא פופולרי אולי, שהיה
קיים לפני שזה קרה, בשנת 2030. מה גם, שחיבר אותו נביא משוגע
שכל הזמן אמר אמירות אפוקוליפטיות. במשחק לא היו קסמים
ואפקטים, גם לא נקודות, מטרה, אפשרות לנצח או להפסיד. המשחק
היה משחק תפקידים פשוט, של החיים האמיתיים, על כדור הארץ
האמיתי, זה שנכחד. לא עשינו מאז דבר כמעט פרט למשחק הרשת הזה.
היינו מפתחים חברויות רק דרך המשחק, כי בלי המשחק לא יכולנו
לטייל עם חברינו, לא יכולנו לקרוא ספרים, לנגן על פסנתר,
ואפילו לשבת על כיסא. גם חתונות היו דרך המשחק, מאותה הסיבה
עצמה.

   לפעמים היינו מפסיקים לרגע לשחק וחושבים מחשבות של פספוס.
חבל שלא היינו יותר טובים אחד לשני כשהיה לנו הכל, חבל שנלחמנו
והרגנו, חבל ששיקרנו, חבל שלא סיפרתי לו, שאני...