לפעמים היא חולפת על פניו רק כדי שיסתכל. הולכת וחוזרת, הלוך
ושוב, כאילו במטרה מסוימת, אך למעשה היא הולכת לשום מקום. עושה
את עצמה מחפשת משהו, או צריכה משהו, כשלמעשה כל מה שהיא מחפשת
וצריכה זה את ההערכה העצמית האבודה שלה.
היא אוהבת ושונאת גם יחד את המבטים שלו. ברגע שהיתה לוכדת את
מבטו, היא ידעה שהוא נשאר קבוע עליה גם כשגבה היה מופנה אליו.
היא פשוט יודעת שכשהיא עוברת, הוא לא יכול שלא להסתכל עליה,
ואפילו לבהות, במבטים מלאי... הערצה? משיכה? אהבה? רחמים?
זה לא משנה.
לא אכפת לה אם הוא מפשיט אותה בעיניו, או מתעצב על העובדה
שלעולם לא תהיה שלו, או מרחם על הקיום חסר התכלית שלה, או חושב
על הקילוגרמים המיותרים שהצטברו לה במותניים.
רק שיסתכל.

זה לא היה בגללו.
מבחינתה, זה יכול היה להיות כל אחד. לא היתה לה הרבה חיבה או
אהדה ספציפית אליו.
להפך. היא שנאה את כל מה שהוא סימל עבורה. את סוג האנשים שהיא
שייכה אותו אליו, אותו סוג שהיא הכירה יותר מדי טוב. אנשים שכל
כך אוהבים את עצמם, כל כך שקועים בעצמם וכל כך מרוכזים בעצמם
שהם בטוחים שהעולם סובב סביבם, הכל מתחיל ונגמר בהם.
אותם אנשים, שמדברים על עצמם עוד ועוד, וכשאתה מוציא חצי משפט
שקשור אליך ולא אליהם הם קוטעים אותך, מתחילים לפהק, בוהים
באוויר או אולי בוהים במישהו אחר.
אלו בדיוק אותם אנשים שגורמים לה לחלוף על פניו, שוב ושוב, רק
כדי שיסתכל.