יושב לי אי-שם, בשדרות בן-גוריון
שעון על ספסל ברחוב,
נרגע בצילו של פיקוס ותיק
מעולם לא ידע קרוא וכתוב

עץ רחב ומרשים עם צמרת יפה
מהסוג שראה כבר הכל,
בעזרת שורשיו קלט סיפורים
שגרמו לו לצמוח, לגדול

מחברת דקה פרושה על ברכיי
מתבונן, כרגיל, מהצד,
ולנגד עיני אנשים צועדים
סיפורים, אוחזים יד ביד

בטבע, כל צמח יודע לבד
לפלס את דרכו אל המים,
לחדור אל מקור החיים שתחתיו
ואני, רק פוקח עיניים

שולח בשקט יונקות נסתרים
מתאים את עצמי לסביבה,
מבוקר עד ערב חוקר ושואל
מחפש יחסים של קרבה

שביב אור צהבהב נשלח לעברי
בתוכו נקודות מרצדות,
וכמו עלה רענן שנחשף אל השמש
אני פותח פיוניות

יושב שם בשקט, נטוע, איתן
בפוטוסינתזה עסוק,
מחכה שתגיע אחת יחידה
ותפתח את הלב השחוק

לפתע חולפת אישה-נערה
וידי השמאלית נעצרת,
פוס משחק.
הכל מסביבי קופא במקומו
וגם האחת נעמדת

הילה מסביבה, טהורה, נקייה
ומבט חם, מזמין, בעיניה
אך דווקא עכשיו שורשיי מסתבכים
בלי יכולת לניד או לניע

רוצה להגיד, חושב מה לומר
ושוקל בקפידה צעדיי,
אך לפתע מגיח גמד מתוכי
וחוטף אותה בין ענפיי

הוא מניף אותה מעלה, סוחף בחושיו
משגע, מצחיק ומקסים
עושה מה שבא לו, על-פי המצב
ואני, עם הרגע משלים

וכך נעלמה לה אישה-נערה
בחיקו החמים של גמד,
ואני שוב נותרתי, בורר מילותיי
ומביט על הכל, מהצד.