אבא שלי אף-פעם לא בוכה. הוא הכי גיבור וחזק מכולם.
בגלל זה גם לי אסור לבכות, כי אני הבן שלו, אז גם אני צריך
להיות גיבור וחזק.
פעם ששיחקתי כדורגל עשו עלי פאול, עפתי קדימה ישר על הברך,
והיו לי עליה מלא שריטות בצבע אדום שהתערבב בכחול ואפור. רצתי
הביתה לספר לאמא ולהראות לה איך הברך התנפחה, ואז שהיא ליטפה
אותי פתאום התחלתי לבכות, סתם ככה, לא יודע למה, התחילו לצאת
לי דמעות.
אבא נכנס ושאל מה קרה. הוא הזיז את אמא הצידה, ובלי להתכופף,
הסתכל לי ישר לתוך העיניים, ככה, מלמעלה, רחוק.
הוא לא צעק או כעס. פשוט הסביר לי בשקט "רק תינוקות בוכים" הוא
אמר, "אתה כבר ילד גדול, אני לא מרשה לך לבכות", ואז הסתובב
והלך. ומאז לא בכיתי אף-פעם. גם שהייתי עצוב או קיבלתי מכה,
זכרתי אותו עומד מעלי, הכי גבוה בעולם.

אמא דווקא בכתה בכל הזדמנות, בטקס סוף-שנה, בסרט עצוב
בטלוויזיה ואפילו בהצגת פורים, כשהייתי המן הרשע. לפעמים חשבתי
שהיא בוכה גם קצת בשבילי. הפנים שלה היו נהיות אדומות ונפוחות,
והיא הייתה מוציאה טישואים ולא מפסיקה לנגב, עד שהיינו
הולכים.
אבא אף-פעם לא בא לראות אותי בהצגות או בטקסים, כי הוא היה
עסוק. אבל אני חושב שזה בגלל שהיה מרגיז אותו לראות אותה ככה -
נהיית אדומה.

יום אחד אמא סיפרה לי, שמאיר חבר של אבא נהרג בצבא ואנחנו
הולכים להלוויה. היא אמרה לי ללבוש רק דברים שחורים, כי זה צבע
עצוב ובהלוויה צריכים להיות עצובים.
לפני שאבא בא היא סיפרה לי שהוא ומאיר גדלו יחד בקיבוץ ואחר-כך
הם רבו בגלל משהו, שאבא לא מסכים לספר. אז לא לשאול שאלות, כי
גם ככה הוא לא מדבר הרבה.

כל הדרך באוטו היה שקט והרדיו ניגן שירים עצובים, כאילו ידע.
בהלוויה נצמדתי לאמא, כי לא הכרתי שם אף-אחד וכולם לבשו שחור
והיו נראים גדולים ומפחידים, וגם לא היו שם בכלל ילדים.
כל הזמן הסתכלתי על אבא כדי לדעת מה עושים. הוא היה קפוא,
והסתכל לאוויר בלי לזוז. כמו שאני עושה שיש בטלוויזיה
רובוטריקים או צבי-הנינג'ה.

ואז באמצע שהרבי דיבר, פתאום ראיתי את הפה שלו זז. חשבתי שהוא
הולך להתעטש או לפהק, או להגיד לרבי שיפסיק כבר לדבר. אבל
במקום זה, הפה שלו המשיך להתעקם. כאילו מישהו מושך לו צד אחד
למעלה וצד שני למטה, כמו בובה על חוטים. אף-פעם לא ראיתי את
הפה של אבא שלי עושה כזאת צורה מוזרה. גם מצחיקה וגם מפחידה.
הוא נשאר ככה רק לכמה שניות. ספרתי בלב. ואז לאט לאט השפתייים
התחילו להסתדר, כמו גומי מתוח שקופץ חזרה למקום, והכל חזר
להיות בדיוק כמו שצריך.
הרמתי ראש למעלה, לבדוק אם גם אמא ראתה, אבל העיניים כבר
התחבאו לה עמוק בתוך הפנים.

כל הדרך חזרה אבא דיבר ודיבר בלי להפסיק לשנייה. אבל בכלל לא
הצלחתי לשמוע מה הוא אומר, כי רק חשבתי כל הזמן על הפה שלו,
שהתעקם בצורה מוזרה.