לפעמים אני מרגיש קצת כמו נמלה. אחת כזאת קטנה ושחורה עם שש
רגליים דקות, פוסעת בטור ארוך כחלק מזרם אינסופי של נמלים,
חלקן כמותה בדיוק.
בילדותי הייתי מתבונן בהן שעות ארוכות, היה זה התחביב האהוב
עלי. אפילו יותר מטניס, ג'ודו או שחמט. כל יום אחרי בית-ספר,
הייתי מסתובב מאחורי הבניין שלנו בשטח הפתוח, שאז עדיין לא
הוכה בברזלים ובטון. חיפשתי אותן במרץ, ראש מורקן לאדמה, עד
שהייתי מאתר קן גדול ומרשים, ומתקרב באיטיות, כדי לא להבהיל.
ניצב מעליו, באין מפריע שולף שקית אוכל קטנה מכיס המכנס, ומפזר
בעדינות חופן פירורי-לחם או לעיתים אף פתיתים של סוכר. הרגשתי
כמו משיח או נביא שמוריד גשם של ברכה על נתיניו. מאושר הייתי
לראות אותן כך, רצות, מתפרעות, משתוללות משמחה. דמיינתי שהן
צוחקות, מתחבקות זו עם חברתה, נהנות מהשלל המפתיע שנפל בחלקן.
ואז מביט איך בסדר מופתי העבודה מתחלקת, וכל אחת יודעת בדיוק
לאן צריך ללכת, ומה עליה לעשות, בלי אף מחלוקת. ואט אט היה
נוצר שובל שחור ולבן המחבר את תל-הסוכר עם הקן, גובהו הולך
ופוחת עד שלגמרי נעלם.
לפעמים הייתי בוחר לי אחת, מתמקד רק עליה ואף נותן לה שם. לא
'נחמה' או 'חדוה' או שם כזה מעליב שנותנים לכינה, אלא משהו
אנושי קצת יותר.
ואז הייתי מלווה אותה, עוקב אחריה מבלי להסיר את עיני ולו לרגע
אחד. ידעתי שמספיק מצמוץ אחד ארוך מדי בכדי להתבלבל ביניהן.
הייתי משגיח, צופה מהצד, איך היא נלחמת בגבורה בכל מכשול
שבדרך. מטפסת בבטחה מעל כל אבן גיר קטנה, או מאגפת בחוכמה
קליפה טחובה מגזע שנשרה.
הערצתי את הנחישות והעובדה שבכל מחיר היא ממשיכה, נאבקת, מפלסת
את דרכה.
בפעמים שבהן לא הייתי מסוגל להתאפק, הייתי עוזר לה. שולח אצבע
ארוכה, ומזיז מקל ארטיק שבור או שרוך של נעל ישנה, מפנה
מהשביל, כדי שיהיה לה קצת יותר קל להמשיך בדרכה.
נדהמתי איך בעזרת הצבתות הקטנות שלה היא לופתת, בעוצמה כה רבה,
גרגיר ענק של חיטה, או דרדר קוצני שאספה. בשיעור טבע למדתי פעם
שנמלה זו החיה הכי חזקה בטבע, למרות גודלה הזעיר, היא מסוגלת
לשאת כמעט פי עשרים ממשקל גופה. ובכל-זאת כשראיתי כיצד היא
נלחמת וכמה היא מתאמצת לחזור אל הקן עם השלל הנכסף שמצאה,
הייתי שוב מתערב - אלוהי הנמלים. שולח יד עדינה, אוחז בגרגיר
בצידו הרחוק, ומניפו אל על בזהירות. וכך צועד ברוגע לעבר הקן,
נועץ מבטי בנמלה, שלא מוכנה להרפות, ומניח אותה ברכות על האדמה
הבטוחה. כך בכמה פסיעות ממלא את נפשי הרגשה טהורה.

מודה אני, שלא תמיד הייתי טלית שכולה תכלת. לעתים גם הצקתי, אך
רק שנחתה עלי רוח השטות. הייתי בוחר באקראי קורבן שקפץ לעיני,
ואז נוגע בה קלות עם הציפורן של הזרת. אהבתי את ההרגשה, השנייה
הזו שלפני, כשהאצבע רק נשלחת, נמתחת, עושה את דרכה והכל עדיין
שליו, כלום לא קרה. ופתאום ברגע אחד, סערה אוחזת בהן, ריצה
מטורפת. דמיינתי אותן צועקות וצווחות, אבודות, רצות בבהלה, בלי
אפילו לדעת מדוע. ברגעים כאלו שנאתי אותן. שהן ככה רצות לכל
כיוון בלי לחשוב, רק בגלל שזו שלפניהן או אחריהן בטור החלה
לרוץ. מישהו פעם אמר לי שרק כשאוהבים מישהו באמת, אז גם אפשר
לשנוא אותו כל-כך.
לנמלים חוש-ריח מאוד מפותח. כל אחת מפרישה פרומונים שרק הן
יודעות לזהות, וכך נוצר שובל ריח שיוצר טור הנדסי אחיד בריחו,
ומתקדם בסדר מופתי. בלי לדעת מדוע.
ברגעי סקרנות הייתי לוקח משחת-שיניים, מורח באזורים שונים
לאורך השביל, ומביט מלמעלה איך מתחיל הבלבול, חוש הריח מתערער
וכל אחת פתאום צועדת לכיוון אחר.

בחלומי אני חוזר לבית-הוריי הישן, בשטח הפתוח כבר ניצב לו
בניין, והכל מסביבי נראה כה קטן. עומד ומביט בהן שוב מלמעלה,
הפעם קצת יותר מגבוה. תחת רגלי משתרך לו טור, ארוך, שחור,
פועם. והנה אני - נמלה קטנטנה, צועד שם בפנים, באמצע הזרם, בלי
לדעת מדוע. ומקווה שפתאום תישלח לעברי יד איתנה, תניף אותי אל
על בזהירות, ותניח אותי בבטחה, קרוב אל הקן.