כשהייתי תינוק איבחנו אצלי מחלה נדירה. "אחד למיליון" הם חזרו
ואמרו "אחד למיליון". כאילו זה בכלל משנה. 'ספיניוס כרומטינום'
בשפה המקצועית, או בתרגום חופשי מאוד - בלוטות רדומות.
כשחושבים על זה לעומק זה בכלל לא נורא, הרי למי מאיתנו אין
איזו סבתא או דודה פולניה שלא התברכה ביכולת קולינארית מרשימה,
שדוחפת לנו "רק עוד קציצה אחת". ולא נותר לנו אלא לחייך
בנימוס, להרכין ראש, ולהכניס מלוא הפה, בשר טחון שקובץ לו
יחדיו בעזרת הרבה מרמור צפון-אירופאי ומעט מאוד תיבלון. ואז
במקרים כאלה, אנו מתחננים לריבונו של עולם שיושיענו, שיגאל
מייסורנו, בעזרת רעידת-אדמה, או לפחות מלאכים שירדו בסולם. כאן
חברים, אני נכנס לתמונה. בזכות היכולת המופלאה שבה חוננתי או
יותר נכון נלקחה ממני, אני פשוט מחליק פנימה במורד הגרון כל
ניסוי קולינארי, מבלי להניד עפעף. מבחינתי סטייק עסיסי שגודל
בערבות ארץ-האש בארגנטינה, שווה ערך בדיוק כמו קבב מזיע על
מנגל ביום העצמאות. אין שום הבדל.
למען-האמת זו הנקודה החיובית היחידה שהצלחתי למצוא בכל העסק
הזה. הרבה פעמים אני חושב שכבר היה עדיף להיוולד עיוור, כי
לפחות אז אתה לא רואה מה אתה מפסיד, או אפילו חרש, כי לפחות אז
לא מנפחים לך ת'שכל. אבל להיות בלי חוש-טעם, זה כבר אכזרי.
אתה רואה את כל הצבעים והצורות שמונחים לך בצלחת, שוחים ברוטב
רוזה להנאתם, או נחים על מצע עלי תרד צעיר, והריחות שעולים
מהצלחת מטריפים את המוח. חגיגה לחושים. ואז בביס אחד הכל נגמר.
פוף. כאילו עבדו עליך בעיניים. פאטהמורגנה ממש.
בדרך-כלל אני פשוט שואב כל מה שיש לי בצלחת, לועס, טוחן, בולע
בלי לשאול. בלי לחשוב. בולס על אוטומט. יוסי החבר הטמבל שלי
טוען שדווקא יש לי מזל "ככה אין לך מה להתלבט, במילא הכל בסוף
אותו דבר". לדידו, זו הבעיה הכי גדולה בחייו - חוסר היכולת
להחליט. "כשאני יודע שיש עוד כל-כך הרבה אפשרויות, אני רוצה
לטעום מהכל, לא לפספס שום דבר".
דרך-אגב אני לא אוהב סלט ביצים. למה אתה שואלים? ככה. אין
סיבה. פשוט החלטתי שיהיו לי גם דברים שלא אסכים לאכול, רק כדי
להרגיש איך זה שיש לך אפשרות. אני מקנא באנשים שאוכלים איזה
שוקולד טעים, וכל-כך מתרגשים וממש מחכים לסוף של הארוחה רק כדי
להחליק במורד הגרון קוביה שחורה וקשה. אז המצאתי לי משחק נחמד
במשך השנים.
"טעים לי" אני קורא לו, והחוקים אפילו דיי קלים. בכל ארוחה אני
מחליט שלמשהו אחד בצלחת, יש טעם. מה שבא לי באותו רגע. ואז אני
מכניס אותו לתוך הפה, עוצם עיניים, לועס ומדמיין, מדמיין
ולועס. ככה בסבלנות עד שפתאום משהו זז, קורה, לא בפה על הלשון,
בתוך הראש. איזה נוירון חוטף בעיטה ועובר בין סינאפסות. אני
רואה איך כל הבלוטות שלי מתעוררות לחיים, אחת קמה ומכניסה מרפק
לזו שלצידה, עד שכולן קמות לתחיה. יוסי אומר שמה שלא יהיה "זה
בטח לא כמו הטעם האורגינל". אבל לי באותו רגע זה ממש לא משנה,
כי זה מה יש. ולא אכפת לי אם לקוסקוס של אמא שלו יש כרגע טעם
של שניצל-תירס. העיקר שמשהו בתוכי זז, ומתעורר.  
אני בכלל חושב שכולנו קצת כאלה, עם בלוטות רדומות, חלק יותר
וחלק פחות. קצת התרגלנו לבלוע בלי ללעוס, להעלים במהרה כל מה
שמזינים אותנו, שמאכילים אותנו בכפית, או מונח לפנינו בצלחת,
הקצת יותר מדי גדולה. בלי נשימה, בלי שום הבחנה.