רציתי לשוחח איתך,
ענדתי את תכשיטייך.
לרגע נפרסו מחשבותיי
והתאמצתי להיזכר -
מה אהבת אז?

איני מכירה אותך.
האם היית אוהבת אותי כפי שאני כך?
היום?
היית שמחה ממני, ואולי עצובה ממני -
אני גדלה בערבות מישוריות גדולות
מאופק עד אופק נפרשות,
בלילה אורבים לי התנים
ואני מתחשלת.



היום דיברנו, ודיברת אליי
כאל שווה לך, וראיתי טוב בעינייך
וזה עשה לי טוב.
היום היה יום טוב.

ישבתי לבד בחלל המלא קרטון
וידעתי שאני טובה.

לפתע נכנס עולם הגוף,
בו אני איני אני, אך אני בכל זאת
כלהבה שאין לכבותה
ולא יכולה אלא להתיז ניצוצות
ולזון מכם.




גבר נאה שלא אוהב -
אך אני אהובה,
וזה עושה לי טוב וגם רע
חודרת טיפה טיפה לנפשו
אך אין בי כוח עוד.




מתרגשת מן ההבנה של הדברים
שכבות סתרים מתגלות
אותיות בכתב חדש נכתבות
וגלויות רק לי ולקומץ.

אותו הקומץ שמזין אותי,
ואני אותו,
אותו הקומץ שאני עכשיו שלו.




ונשוחח.
אני כבר לא מי שהכרת,
השנים שלי, הכוח שלי.
אחרי הכל -
עבר זמן.
עוד מעט יפתחו דלתות הצער -
ואני אכנס בהן.